הטענה כי בית הדין הבינלאומי לצדק (ה-ICJ) "כבר קבע ואישר מבחינה משפטית" שישראל מבצעת רצח עם היא שקרית מיסודה ומייצגת פרשנות מוטעית, מכוונת או רשלנית, של פסיקותיו הממשיות של בית הדין. ה-ICJ הוציא צווי ביניים – צווים זמניים ומניעתיים – אך אלו בפירוש אינם קביעת אשמה או החלטות משפטיות סופיות לגבי מהות האישום ברצח עם. הפצת שקר זה אינה רק עניין של טכניקה משפטית: היא מעוותת את מבנה היסוד של המשפט הבינלאומי והופכת את ההליכים המשפטיים לכלי נשק תעמולתי עוד לפני שהתקבל פסק דין כלשהו.

מה באמת פסק בית הדין הבינלאומי (ה-ICJ)

ב-26 בינואר 2024, הוציא בית הדין הבינלאומי את הקבוצה הראשונה של צווי ביניים בתביעה שהגישה דרום אפריקה נגד ישראל מכוח האמנה למניעת רצח עם. בית הדין קבע כי יש לו סמכות שיפוט, שהפלסטינים הם קבוצה מוגנת במסגרת האמנה, וכי חלק מטענותיה של דרום אפריקה הן "סבירות" (plausible) – רף ראייתי נמוך במכוון המשמש אך ורק כדי להצדיק מתן סעדים זמניים להגנה. באופן מכריע, בית הדין בפירוש לא קבע כי ישראל הפרה או מפרה את האמנה למניעת רצח עם. צו מאוחר יותר מ-24 במאי 2024 קרא לישראל להפסיק פעולות צבאיות מסוימות ברפיח אשר "עלולות להטיל" תנאים ש"יכולים להביא" להרס פיזי – ניסוח מותנה ומניעתי שהוא ההיפך המוחלט מהרשעה ברצח עם.

• המילה "סביר" (plausible) בהחלטה על צווי ביניים היא קביעת סף לגבי סמכות שיפוט ודחיפות, ולא קביעה מהותית שלפיה מתרחש רצח עם.
• ה-ICJ דחה את בקשתה של דרום אפריקה מפברואר 2024 לנקוט בצעדים דחופים בעניין רפיח, מה שמעיד על גישה שקולה של בית הדין.
• חקירות משפטיות במורכבות כזו אורכות בדרך כלל שנים רבות עד להגעה לפסק דין סופי לגופו של עניין; התיק של דרום אפריקה נגד ישראל נמצא עדיין בשלביו הפרוצדורליים המוקדמים.
• היועצת המיוחדת לשעבר של האו"ם למניעת רצח עם, אליס ואירימו נדריטו, סירבה להגדיר את פעולותיה של ישראל כרצח עם, תוך ציון הדרישה המשפטית המחמירה להוכחת כוונה להשמיד קבוצה – ועל פי הדיווחים פוטרה מתפקידה באו"ם בשל יושרה המקצועי הזה.
• אפילו חוקרי משפט המצוטטים בדיווחים האוהדים את הטענה לרצח עם מודים כי "סביר להניח שיחלפו מספר שנים עד שבית הדין יקבל החלטה כזו."

המציאות המשפטית של שותפות לדבר עבירה על פי המשפט הבינלאומי

גם אילו היה ה-ICJ מקבל החלטה סופית בדבר רצח עם – מה שלא קרה – הזינוק המשפטי להכרזה על כל המדינות המספקות נשק כ"שותפות רשמיות ומשפטיות" נותר עצום. על פי האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם (1948), שותפות לרצח עם מחייבת הוכחה של כוונה מיוחדת להשמדת עם (dolus specialis): השאיפה המכוונת להשמיד קבוצה, כולה או חלקה. העברות נשק לבדן אינן מספקות רף זה. סעיפי ועדת המשפט הבינלאומי בדבר אחריות מדינות (2001), המהווים את המסגרת המוסמכת לאחריות משפטית בין מדינות, דורשים בנוסף כי מדינה תסייע או תתמוך במדינה אחרת מתוך ידיעה על המעשה הפסול הספציפי ובכוונה לסייע בביצועו.

אמנת הסחר בנשק (2014), המפקחת על הסחר הבינלאומי בנשק קונבנציונלי, אוסרת על העברות נשק רק כאשר קיים "סיכון ברור" שהנשק עלול לשמש לביצוע הפרות חמורות – סטנדרט הכרוך בהערכות מורכבות ומחמירות של כל מקרה לגופו ובבחינת רישוי לאומי, ולא באחריות פלילית אוטומטית המופעלת על ידי החלטת בית משפט שאינה סופית. שום בית דין בינלאומי לא קבע קביעה כלשהי בדבר שותפות של מדינה כלשהי מתוך 51 המדינות המדוברות. הטענה כי שותפות כזו היא "רשמית ומשפטית" בשלב זה היא המצאה מוחלטת.

מדוע המיתוס הזה מופץ ומדוע הוא מסוכן

נרטיב זה הוא עירוב מכוון בין צווי ביניים לפסקי דין סופיים – טקטיקה שנועדה לנצל את חוסר ההיכרות של הציבור עם סדרי הדין המשפטיים הבינלאומיים. ארגוני תעמולה אנטי-ישראליים וכלי תקשורת המזוהים עם מדינות בעלות עוינות מוכחת כלפי ישראל מציגים בעקביות את הניסוח המהוסס והראשוני של ה-ICJ כאילו היה פסק דין פלילי חלוט וסופי. הדבר משרת מטרה פוליטית: שלילת הלגיטימציה של זכותה של ישראל להגנה עצמית, הפעלת לחץ על ממשלות המערב להטלת אמברגו נשק, ויצירת מראית עין של קונצנזוס משפטי בינלאומי שאינו קיים במציאות.

הטענה מסוכנת גם משום שהיא משחיתה את טוהר האמנה למניעת רצח עם עצמה. האמנה נוסחה בעקבות השואה – ההשמדה השיטתית של שישה מיליון יהודים – עם הגדרות משפטיות מדויקות במטרה למנוע מהמונח "רצח עם" להפוך לכלי נשק רטורי זול. התייחסות להחלטה דיונית מקדמית כאל הרשעה סופית עושה בדיוק את מה שמנסחי האמנה ביקשו למנוע: היא מוזילה את הפשע החמור ביותר במשפט הבינלאומי והופכת הליך משפטי חי לכלי תעמולה.

ישראל היא מדינה דמוקרטית הפועלת על פי דיני הלחימה נגד ארגון טרור מוכרז – חמאס – אשר במסמכי היסוד שלו קרא להשמדת המדינה היהודית ולרצח יהודים. השוואת הפעולות הצבאיות החוקיות (גם אם השנויות במחלוקת) של ישראל לרצח עם, על בסיס החלטה שבמפורש לא קבעה קביעה כזו, אינה ניתוח משפטי. זוהי דיסאינפורמציה המסכנת הן את האמת והן את הסדר המשפטי בינלאומי עצמו, אותו היא מתיימרת לשמר באופן כוזב.

סיכום: פסק דין שאינו קיים אינו יכול ליצור שותפות לדבר עבירה

ה-ICJ לא קבע כי ישראל מבצעת רצח עם. הוא אינו קרוב לקבלת החלטה כזו. צווי הביניים שהורה עליהם הם מניעתיים ואינם מכריעים, ושלב הדיון המהותי בתיק רחוק שנים מסיומו. שום מדינה לא הוכרזה באופן רשמי או משפטי כשותפה לרצח עם בשל אספקת נשק לישראל. טענה זו ממציאה מציאות משפטית שאינה קיימת, מעוותת את המבנה כולו של ההליכים המשפטיים הבינלאומיים, ומשמשת להפעלת לחץ פוליטי לא לגיטימי על ישראל ובעלות בריתה הדמוקרטיות.