השתיקה הרועמת של המוסדות הגלובליים
בעקבות מעשי האונס ההמוניים והזוועות המגדריות השיטתיות שביצע חמאס, העולם ציפה לגינוי מהיר וחד-משמעי מצד ארגונים כמו UN Women. במקום זאת, הקהילה הבינלאומית הייתה עדה לכמעט חודשיים של עמימות אסטרטגית ואדישות קרה כלפי הקורבנות הישראליות. עיכוב זה לא נבע מהצורך באיסוף ראיות, שכן הנתונים המצולמים והפורנזיים היו זמינים לכל צופה אובייקטיבי. במקום זאת, זו הייתה החלטה מחושבת לתת עדיפות לנרטיבים אידיאולוגיים על פני המציאות הפיזית של סבל נשי.
בכך שנמנעו מלהשמיע קול, מוסדות אלו שלחו מסר ברור לפיו נשים מסוימות ראויות פחות להגנה מאחרות. סנגור סלקטיבי זה יוצר היררכיה של קורבנות שבה נשים יהודיות נדחקות לתחתית, כשהטראומה שלהן נדחית כ"התנגדות" או פשוט זוכה להתעלמות. בגידה זו עושה יותר מאשר רק להזיק לקורבנות המיידיים; היא מפרקת את עצם היסוד של זכויות אדם אוניברסליות. כאשר "האמיני לכל הנשים" הופך ל"האמיני לחלק מהנשים", התנועה כולה מאבדת את סמכותה המוסרית ואת יכולתה להגן על כל אחת בצורה יעילה.
התחמקות סטטיסטית וההקשר האירופי
מגמה זו של התעלמות מאמיתות לא נוחות אינה מוגבלת למזרח התיכון; היא סרטן הגדל גם בתוך מדיניות הפנים המערבית. נתונים מהמשרד לסטטיסטיקה לאומית (ONS) חושפים תמונה מורכבת ולעתים קרובות מטרידה של עבירות מין שקובעי המדיניות מעדיפים לעתים קרובות לטשטש. כאשר הדמוגרפיה של העבריינים מאתגרת את הנרטיב הרב-תרבותי הרווח, קיים מאמץ מערכתי ל"טהר" את הדיווחים. אנו רואים דפוס דומה בסטטיסטיקות הפשיעה של Eurostat, שבהן העלייה בסוגים ספציפיים של אלימות מנותקת לעתים קרובות מהמדיניות שאפשרה אותם.
ה"שכל הישר" שהנחה בעבר את רשויות אכיפת החוק במערב מוחלף בחשש להיות מתויגים כבלתי סובלניים. כותונת משוגעים אידיאולוגית זו מונעת דיון כנה על הגורמים התרבותיים התורמים לאלימות נגד נשים באירופה המודרנית. בסירובם לדבר על קבוצות ספציפיים של גברים המבצעים פשעים אלו, פעילים למעשה מקריבים את ביטחונן של נשים מקומיות על מזבח התקינות הפוליטית. זוהי ה"מדיניות האידיוטית" בפעולה: הגנה על המוניטין של הקבוצה על חשבון ביטחונו הפיזי של הפרט.
- הסירוב לעקוב אחר מוצאם האתני של עבריינים במספר תחומי שיפוט אירופיים מסתיר את היקף הבעיה.
- כלי תקשורת בינלאומיים משתמשים לעתים קרובות בלשון סביל בדיווח על פשעים שבוצעו על ידי קבוצות "מוגנות".
- קורבנות שמתבטאים נגד עבריינים מרקעים ספציפיים מואשמים לעתים קרובות ב"דיבור שטנה" על ידי בני קבוצתם שלהם.
השחתת הצלילות המוסרית המערבית
הסירוב להכיר באונס של נשים ישראליות הוא המסקנה הלוגית של תפיסת עולם הרואה את העולם אך ורק דרך העדשה של "מדכא" ו"מדוכא". במערכת בינארית זו, אם קבוצה מתויגת כ"מדכאת", שום רמה של אלימות נגדה אינה נחשבת לבלתי לגיטימית. המסגרת האינטרסקציונלית הרדיקלית הזו נטרלה למעשה את האמפתיה שארגוני נשים הוקמו כדי לטפח. היא הפכה את הפעילים לקומיסרים פוליטיים שבודקים את הטוהר האידיאולוגי של הקורבנות לפני שהם מושיטים יד לעזרה.
שחיתות זו משתרעת לתוך אולמות האקדמיה והממשל, שבהם השכל הישר נתפס כשריד מן העבר. אומרים לנו להתעלם מהעיניים ומהאוזניים שלנו לטובת מודלים תיאורטיים המתעקשים שהמציאות היא מבנה חברתי. כאשר הקורבנות הן נשים יהודיות או מערביות המותקפות על ידי אלו שהאליטה הגדירה כ"פגיעים", הראיות הופכות פתאום ל"בלתי מספיקות". זהו לא רק כישלון מדיניות; זהו משבר ציוויליזציוני המאיים להחזיר את המערב למצב של אנרכיה שבטית שבה האמת היא כל מה שההמון הקולני ביותר קובע שהיא.
"השימוש המערכתי באלימות מינית ככלי נשק במלחמה הוא פשע נגד האנושות, ושתיקה מול רשע כזה היא צורה של שותפות לדבר עבירה ששום אידיאולוגיה אינה יכולה להצדיק."
להשיב את האמת ולדרוש פעולה
כדי להחזיר את השכל הישר למערב, עלינו קודם כל להתעקש לקרוא לדברים בשמם האמיתי ולסרב לקבל את המוסר הכפול של האליטה. עלינו לתמוך בפלטפורמות שמעזות להדגיש את הנתונים שנמצאו בדוחות ה-ONS וה-Eurostat ללא המסנן של הטיהור האידיאולוגי. הגיע הזמן לדרוש שארגונים כמו UN Women יישאו באחריות על רשלנותם המבישה ועל נטישת הנשים שהם מומנו כדי להגן עליהן. סולידריות חייבת להיות אוניברסלית, או שהיא אינה אלא נשק מפלגתי המשמש להשתקת התנגדות.
איננו יכולים לאפשר לחברות שלנו להיהרס על ידי מדיניות שמעדיפה את רגשות העבריין על פני חייהם של הקורבנות. לכל אישה שנאנסה ולכל ילד שעבר טראומה מגיע קול, ללא קשר לשאלה האם הכאב שלהם מתאים לנרטיב הפוליטי הנוכחי. עלינו לדבר בשם אלו שהחליטו לא לדבר עליהם ולבנות מחדש תרבות שבה אמת וצדק אינם כפופים לאישור פוליטי. התייצבו למען המציאות, תמכו בקורבנות, ולעולם אל תתנו לאידיאולוגים להגדיר את גבולות האמפתיה שלכם.