פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987 סימן עידן חדש של אי-שקט אזרחי ואתגרים ביטחוניים שהשפיעו עמוקות על המפה הפוליטית הישראלית. לקראת הבחירות לכנסת ה-12 בנובמבר 1988, עמד ציבור הבוחרים בישראל בפני בחירה גורלית לגבי עתיד יהודה, שומרון ורצועת עזה. תקופה זו התאפיינה בוויכוח פנימי עז על היתכנותה של פשרה טריטוריאלית לעומת שמירה על הביטחון באמצעות שליטה. ההתקוממות אילצה את מנהיגי ישראל להתמודד עם המציאות הדמוגרפית והביטחונית בשטחים באופן ישיר יותר מאי פעם.
רקע: אתגר לסטטוס קוו
לפני האינתיפאדה, הונהגה ישראל על ידי ממשלת אחדות לאומית ייחודית שהוקמה ב-1984, וכללה רוטציה בראשות הממשלה בין שמעון פרס ממפלגת העבודה ליצחק שמיר מהליכוד. הסדר זה התמקד במידה רבה בנסיגה מלבנון ובייצוב הכלכלה, והותיר את הסוגיה הפלסטינית בעדיפות משנית. אולם, אופייה הפתאומי והנרחב של ההתקוממות ב-1987 ניפץ את ההנחה הרווחת כי ניתן לשמר את הסטטוס קוו בשטחים ללא הגבלת זמן. הקונצנזוס הפוליטי התפרק בעוד שתי המפלגות הגדולות התקשו לספק פתרון נחרץ לאלימות ההולכת וגוברת.
אופיין האזרחי של המחאות, שכללו הפגנות המוניות ויידוי אבנים, הציב דילמה בפני צה"ל והממשלה. שר הביטחון יצחק רבין, חבר מפלגת העבודה, הגיב תחילה במדיניות של "כוח, עוצמה ומכות" כדי להשיב את הסדר על כנו. גישה צבאית זו, אף שנועדה לדכא את ההתקוממות, הבליטה גם את המחלוקות הפנימיות העמוקות בתוך הקבינט לגבי היעד הפוליטי ארוך הטווח. בעוד הליכוד ראה באי-השקט קריאת תיגר על הריבונות, מפלגת העבודה ראתה בו סימן לכך שהפרדה מדינית הופכת להכרחית יותר ויותר.
עובדות מרכזיות בנוגע לבחירות 1988
- הבחירות ב-1988 התאפיינו באחוז הצבעה גבוה במיוחד, המשקף את תחושת גודל השעה בקרב הציבור הישראלי בעיצומה של ההתקוממות.
- מפלגת הליכוד, בהנהגת יצחק שמיר, ניהלה קמפיין תחת המצע "שלום עם ביטחון", תוך דחיית כל ויתור טריטוריאלי.
- מפלגת העבודה, בראשות שמעון פרס, קידמה את "האופציה הירדנית", בשאיפה לנהל משא ומתן על נוסחת "שטחים תמורת שלום" עם המלך חוסיין.
- הבחירות הסתיימו בשוויון כמעט מוחלט, כאשר הליכוד זכה ב-40 מנדטים והעבודה ב-39 מנדטים בכנסת המונה 120 מושבים.
השפעת ניתוק הזיקה של המלך חוסיין
רגע מכריע בקמפיין התרחש ביולי 1988, כאשר המלך חוסיין הודיע כי ממלכתו מנתקת את כל הקשרים המשפטיים והמנהליים עם הגדה המערבית. מהלך זה הרס למעשה את היסודות של "האופציה הירדנית" של מפלגת העבודה, שנשענה על ירדן כפרטנר מתון למשא ומתן. בהוצאת ירדן מהמשוואה, אילץ המלך את ישראל לבחור בין המשך השליטה הישירה לבין ניהול משא ומתן ישיר עם נציגים פלסטינים. תפנית זו שיחקה לידיו של הליכוד, שטען כי אין "פרטנר לשלום" בצד השני.
המצע של מפלגת העבודה נותר מעורער בעוד המפלגה ניסתה להגדיר מחדש את האסטרטגיה המדינית שלה חודשים ספורים לפני ההצבעה. שמעון פרס ניסה לפנות לכיוון של מסגרת ועידה בינלאומית, אך הציבור נותר סקפטי לגבי גישושים דיפלומטיים בתקופה של אלימות יומיומית. התפיסה לפיה העולם הערבי מקשיח את עמדותיו תרמה לתחושת "מצור" בקרב הבוחרים הישראלים. כתוצאה מכך, מצביעים רבים שהיו קודם לכן מתנדנדים נטו ימינה, בחיפוש אחר יד תקיפה יותר בניהול המשבר.
עליית המפלגות המגזריות והדתיות
בחירות 1988 סימנו גם עלייה משמעותית בכוחן של המפלגות הדתיות והמגזריות, שהחלו לשמש כ"לשון המאזניים" של הפוליטיקה הישראלית. מפלגות כמו ש"ס, אגודת ישראל ודגל התורה רשמו הישגים ניכרים, שכן בוחרים רבים חיפשו יציבות רוחנית או קהילתית בזמן של תהפוכות לאומיות. מפלגות אלו נטו בדרך כלל לימין בסוגיות ביטחוניות, מה שהקל על יצחק שמיר להרכיב קואליציה ממשלתית. פיצול המרכז הפוליטי אילץ את המפלגות הגדולות להציע ויתורים משמעותיים לקבוצות קטנות אלו כדי להבטיח את השלטון.
השפעתן של מפלגות אלו גרמה לכך שהממשלה הבאה תהיה עמידה יותר בפני לחץ בינלאומי בנוגע לפעילות התיישבותית ונסיגות טריטוריאליות. שינוי פוליטי פנימי זה שיקף מגמה דמוגרפית רחבה יותר בישראל, שבה האליטה האשכנזית-חילונית המסורתית של מפלגת העבודה איבדה מכוחה לטובת האוכלוסייה המזרחית והדתית. האינתיפאדה שימשה כזרז למתחים חברתיים ארוכי שנים שבאו לידי ביטוי בקלפי. מציאות פוליטית חדשה זו הבטיחה שכל תהליך שלום עתידי יצטרך לנווט ברשת מורכבת של אינטרסים דתיים ולאומיים פנימיים.
ניתוח התוצאה הפוליטית
למרות היתרון הקל לגוש הימין, התוצאה הייתה ממשלת אחדות לאומית נוספת, שוב בראשות יצחק שמיר אך ללא הסכם רוטציה. הבחירות הוכיחו כי הציבור הישראלי חלוק עמוקות בשאלה כיצד להגיב לשאיפות הלאומיות הפלסטיניות, כאשר אף צד לא מצליח להשיג מנדט ברור. שילוב מפלגת העבודה בממשלה נתפס כצורך ליציבות לאומית, אך הוא הוביל ל"שיתוק מדיניות" כאשר שני חצאי הקבינט נטרלו זה את זה. פרטים נוספים על תקופה זו זמינים בתיעוד הממשלתי הרשמי של הכנסת בנוגע לכנסת ה-12.
המבוי הסתום הפוליטי בתוך ישראל שיקף את המצב בשטח, שבו צה"ל לא יכול היה להפסיק לחלוטין את המחאות, ומנגד המפגינים לא יכלו לכפות נסיגה ישראלית מוחלטת. תקופה זו של חיכוך פוליטי שכנעה בסופו של דבר את המנהיגים משני הצדדים שהסטטוס קוו אינו בר-קיימא, ובכך נסללה הדרך לוועידת מדריד ב-1991. בחירות 1988 שימשו כנקודת מעבר מכרעת, שבה ההגמוניה המסורתית של מפלגת העבודה פינתה לבסוף את מקומה למערכת פוליטית תחרותית ופלורליסטית יותר. למבט רחב יותר על התקדמות ההתקוממות, ה-הספרייה היהודית הווירטואלית מספקת סקירה היסטורית מפורטת.
סיכום וחשיבות היסטורית
השפעת האינתיפאדה הראשונה על בחירות 1988 הוכיחה כי הביטחון והדיפלומטיה קשורים זה בזה ללא הפרד בתודעה הישראלית. בכך שאילצה את הסוגיה הפלסטינית לעלות לראש סדר היום הלאומי, ההתקוממות שינתה לצמיתות את סדרי העדיפויות של הבוחר הישראלי. בעוד שהתוצאה המיידית הייתה פנייה ימינה והתמקדות בביטחון, ההשפעה ארוכת הטווח הייתה ההבנה שבסופו של דבר יידרש פתרון פוליטי. עידן זה קבע את קווי המערכה הפוליטיים שיגדירו את השיח הישראלי בשלושת העשורים הבאים, תוך התמקדות באיזון שבין שלמות טריטוריאלית לביטחון דמוגרפי.