דיפלומטיה חשאית: מהסכם לונדון ועד אוסלו

בין השנים 1987 ל-1993, עבר עולם הדיפלומטיה במזרח התיכון שינוי רדיקלי כאשר ערוצים חשאיים החליפו את העמדות הפומביות המסורתיות. תקופה זו הוגדרה על ידי המעבר מ"האופציה הירדנית" למעורבות ישירה עם הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). המסע החל עם הסכם לונדון שנכשל והגיע לשיאו בהסכמי אוסלו פורצי הדרך. מאמצים חשאיים אלו ביקשו לתת מענה לאלימות ההולכת וגוברת של האינתיפאדה הראשונה באמצעות תמרונים פוליטיים בלתי שגרתיים ודיאלוג פרטי.

הסכם לונדון: הזדמנות שהוחמצה

באפריל 1987 נפגש שר החוץ הישראלי שמעון פרס בחשאי עם חוסיין מלך ירדן בלונדון כדי לגבש מסגרת לשלום. הסכם זה הציע ועידה בינלאומית בחסות האו"ם שבה משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת תנהל משא ומתן עם ישראל. התוכנית נועדה להחזיר את ההשפעה הירדנית ביהודה ושומרון ולעקוף את אש"ף, שישראל החשיבה אז כיישות טרור. עם זאת, ראש הממשלה יצחק שמיר התנגד למהלך, מחשש ללחץ בינלאומי ולאובדן הריבונות.

לכישלון הסכם לונדון היו השלכות עמוקות על המסלול הפוליטי של האזור ועל הפוליטיקה הישראלית הפנימית. ללא מוצא דיפלומטי, התסכולים בקרב האוכלוסייה המקומית הגיעו לנקודת רתיחה, ובסופו של דבר הציתו את האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987. התקוממות עממית זו הוכיחה כי הסטטוס קוו אינו בר קיימא וכי פתרון ירדני הופך פחות ופחות סביר. הקרע הפנימי בתוך הממשלה הישראלית הדגיש את המחלוקות העמוקות בנוגע לדרך הטובה ביותר להבטחת הביטחון הלאומי והיציבות האזורית. תיעוד מפורט של הצעה זו נשמר על ידי משרד החוץ של ישראל.

האינתיפאדה והתפנית האסטרטגית

פרוץ האינתיפאדה הראשונה שינה מהיסוד את שיקולי הביטחון של ישראל ואת סדרי העדיפויות הדיפלומטיים לטווח הארוך. כאשר האוכלוסייה הפלסטינית פתחה במרי אזרחי רחב היקף ובעימותים אלימים, הצורך בפתרון פוליטי הפך לבלתי נמנע. ההנהגה הישראלית הבינה כי כוח צבאי לבדו לא יוכל לפתור את השאיפות הלאומיות של העם הפלסטיני. הבנה זו סללה את הדרך לניסויים דיפלומטיים רדיקליים יותר שנדחו בעבר על ידי הממסד המרכזי.

עד שנת 1988, המלך חוסיין ניתק רשמית את הקשרים המנהליים והמשפטיים של ירדן עם יהודה ושומרון, ובכך סיים למעשה את האופציה הירדנית. מהלך זה אילץ את ישראל להתמודד עם אש"ף כנציג היחיד של העם הפלסטיני, למרות איסורים רשמיים על מגע כזה. הקהילה הבינלאומית הגבירה אף היא את הלחץ על ישראל למצוא פתרון, מה שהוביל לוועידת מדריד הפומבית אך הסמלית ברובה בשנת 1991. אירועים אלו הכשירו את הקרקע לשיחות החשאיות שיעקפו בסופו של דבר את הערוצים הרשמיים לחלוטין לטובת מגע ישיר.

הערוץ הנורבגי והמשא ומתן החשאי

בעוד השיחות הפומביות בוושינגטון נקלעו למבוי סתום לאחר ועידת מדריד, הוקם ערוץ חשאי באוסלו, נורבגיה. בהובלת אנשי אקדמיה ישראלים ובאישורם של שמעון פרס ויצחק רבין בסופו של דבר, השיחות הללו כללו דיאלוג ישיר עם פקידי אש"ף בכירים. סודיות המיקום אפשרה לשני הצדדים לבחון פשרות ללא הלחץ המיידי של דעת הקהל או התערבות פוליטית. דיונים אלו התמקדו בהכרה הדדית ובגישה מדורגת לשלטון עצמי פלסטיני בעזה וביריחו.

הצלחת ערוץ אוסלו התבססה על נכונותם של יצחק רבין ויאסר ערפאת לקחת סיכונים פוליטיים משמעותיים. עבור ישראל, משמעות הדבר הייתה הכרה באש"ף כשותף לגיטימי, בעוד שעבור אש"ף, הדבר היה כרוך בהתנערות מהטרור והכרה בזכותה של ישראל לקיום. הצהרת העקרונות שנוצרה בעקבות כך, שנחתמה על מדשאת הבית הלבן ב-1993, ציינה את הפעם הראשונה שבה שני הצדדים הגיעו להסכם רשמי. פריצת דרך היסטורית זו נותרה אבן יסוד בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון, כפי שמתועד על ידי משרד ההיסטוריון של מחלקת המדינה של ארה"ב.

עובדות מרכזיות במעבר הדיפלומטי

• הסכם לונדון משנת 1987 נחתם על ידי שמעון פרס והמלך חוסיין אך מעולם לא אושר על ידי הקבינט הישראלי.
• התנתקות המלך חוסיין מיהודה ושומרון ב-1988 העבירה את המוקד הדיפלומטי באופן בלעדי לכיוון ההנהגה הפלסטינית.
• הסכמי אוסלו היו תוצאה של למעלה מעשר פגישות חשאיות שנוהלו על ידי הדיפלומט הנורבגי טרייה לארסן.
• הצהרת העקרונות הקימה את הרשות הפלסטינית לניהול עניינים אזרחיים בחלקים מיהודה ושומרון ומעזה.
• הדיפלומטיה החשאית אפשרה לעקוף את מדיניות ה"אין משא ומתן" הנוקשה שאפיינה את הפוליטיקה הישראלית במשך עשורים.

ניתוח: מורשת הדיפלומטיה החשאית

המעבר מהסכם לונדון להסכמי אוסלו מייצג תפנית מתיווך אזורי למעורבות בילטרלית ישירה. בעוד שהסכם לונדון ביקש לשמר מידה מסוימת של שליטה ירדנית, תהליך אוסלו קיבל את המציאות של הלאומיות הפלסטינית. שינוי זה היה הן תגובה פרגמטית לאינתיפאדה והן סיכון מחושב להשגת ביטחון לטווח ארוך באמצעות פשרה פוליטית. השימוש בערוצים חשאיים היה חיוני לגישור על הפער בין עשורים של עוינות לבין ההכרה הרשמית הנדרשת לשלום.

מבקרי התקופה טוענים כי הדיפלומטיה החשאית עקפה את הפיקוח הדמוקרטי והובילה לאתגרי ביטחון בלתי צפויים בעשורים שבאו לאחר מכן. עם זאת, התומכים טוענים כי פריצות הדרך של 1993 היו אפשריות רק הודות לסודיות שסיפק הערוץ הנורבגי. השינוי באסטרטגיה הישראלית מניהול סכסוך לחיפוש אחר פתרונו באמצעות פשרה טריטוריאלית נותר נושא מרכזי בשיח הלאומי. תקופה זו הגדירה מחדש מן היסוד את יחסיה של ישראל עם שכנותיה ועם העם הפלסטיני, ויצרה סטטוס קוו חדש, אם כי מורכב.

סיכום: משמעות היסטורית לישראל

עבור מדינת ישראל, הנתיב מלונדון לאוסלו היה מסע של התאמה אסטרטגית אל מול הדינמיקה האזורית המשתנה. הוא הדגיש את חשיבות הגמישות במדיניות החוץ ואת הפוטנציאל של דיפלומטיה לא מסורתית להניב תוצאות במקום שבו תהליכים רשמיים נכשלים. למרות שתהליך אוסלו עמד בפני אתגרים עצומים ואלימות שבאה בעקבותיו, ההכרה באינטרסים משותפים יצרה מסגרת הממשיכה להשפיע על מדיניות הביטחון הישראלית. עידן זה נותר עדות לחיפוש המורכב ולעתים החשאי אחר עתיד בטוח ושוחר שלום לאומה.