הכינוס ה-19 של המועצה הלאומית הפלסטינית, שהתקיים באלג'יר בנובמבר 1988, היווה רגע מכונן במסלול הפוליטי של הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). התכנסות זו התרחשה בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, התקוממות עממית ביהודה, שומרון ורצועת עזה ששינתה מן היסוד את הסטטוס קוו האזורי. מול האנרגיה של ההנהגה המקומית בשטח, ביקשה הנהגת אש"ף בגלות להחזיר לעצמה את היוזמה הפוליטית באמצעות הכרזה רשמית על מדינה. צעד זה לא היה סמלי בלבד, אלא סימן תפנית אסטרטגית לעבר הזירה הדיפלומטית הבינלאומית כשדה מאבק מרכזי. באימוץ עמדה זו, שאף הארגון למנף את תשומת הלב העולמית שהופנתה לשטחים מאז החלה ההתקוממות בסוף 1987.
הכרזת אלג'יר הייתה שיאם של ויכוחים פנימיים ולחצים חיצוניים שהצטברו במשך שנים. בראש ובראשונה, האינתיפאדה הראשונה אילצה את אש"ף לספק תוכנית פוליטית שתוכל לתרגם את המחאה העממית להישגים דיפלומטיים מוחשיים. במקביל, החלטתו של המלך חוסיין מירדן ביולי 1988 לנתק את הקשרים המנהליים והמשפטיים עם הגדה המערבית יצרה ואקום פוליטי שאש"ף חש מחויב למלא. התנתקות זו סיימה למעשה את "האופציה הירדנית" ליישוב הסכסוך, והטילה את האחריות על השטחים ישירות על כתפי ההנהגה הפלסטינית. כתוצאה מכך, על מושב אלג'יר הוטלה המשימה לנסח חזון לריבונות שיוכל לזכות בלגיטימציה בינלאומית תוך השבעת רצונם של הפלגים השונים בתוך הארגון עצמו.
רקע היסטורי והתפתחות
הרקע ההיסטורי להכרזה של 1988 נעוץ בשינויי הבריתות ובכישלונות הצבאיים של העשורים הקודמים. בעקבות גירוש אש"ף מלבנון ב-1982, מצא עצמו הארגון מרוחק גיאוגרפית מקווי החזית של הסכסוך ונדחק לשולי הפוליטיקה הערבית. פרוץ האינתיפאדה הראשונה סיפק גלגל הצלה נחוץ, והוכיח כי המאבק נגד השליטה הישראלית נותר נושא מרכזי עבור האוכלוסייה המקומית. עם זאת, האופי העממי של ההתקוממות הציב גם אתגר למנהיגותו של יאסר ערפאת, כאשר ועדות מקומיות החלו להפעיל השפעה משמעותית על כיוון התנועה. לכן, הכרזת אלג'יר נועדה בחלקה להבטיח שאש"ף יישאר "הנציג הלגיטימי היחיד" של העם הפלסטיני.
הכרזת העצמאות, שנוסחה בעיקרה על ידי המשורר הידוע מחמוד דרוויש, הייתה מסמך מתוחכם ששילב שאיפות לאומניות עם שפה דיפלומטית מכוילת היטב. היא הסתמכה על תוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947, החלטה 181, כבסיס משפטי לריבונות פלסטינית, מה שהיווה סטייה ניכרת מהדחיות המוחלטות הקודמות של מסגרות חלוקה בהובלת האו"ם. התייחסות זו נועדה לאותת לקהילה הבינלאומית שאש"ף מוכן לפעול במסגרת הסדר המשפטי הקיים. יתרה מכך, ההכרזה הדגישה עקרונות של דמוקרטיה, פלורליזם וזכויות אדם, בניסיון להציג את המדינה הפלסטינית המתהווה כשחקן מודרני ואחראי. שינוי רטורי זה היה חיוני לפנייה למדינות המערב, ובמיוחד לארצות הברית, ששמרה זמן רב על מדיניות של אי-הכרה באש"ף.
עובדות מרכזיות על ההכרזה
- המועצה הלאומית הפלסטינית הכריזה רשמית על הקמת מדינת פלסטין עם ירושלים כבירתה ב-15 בנובמבר 1988.
- ההכרזה התייחסה במפורש להחלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם, ובכך סיפקה הצדקה משפטית היסטורית ובינלאומית למסגרת של שתי מדינות.
- הצהרות פוליטיות נלוות הצביעו על נכונות לנהל משא ומתן על בסיס החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, דבר המרמז על הכרה בישראל.
- מושב המועצה הלאומית הסתיים במנדט ברור להנהגת אש"ף לחתור להסדר דיפלומטי, מה שסימן את סיום השלב הסרבני המוחלט של הארגון.
ניתוח התפנית האסטרטגית
התפנית האסטרטגית שהחלה באלג'יר שנויה לעיתים קרובות במחלוקת בקרב היסטוריונים ואנליסטים פוליטיים בנוגע למידת כנותה לעומת התועלת הטקטית שבה. מנקודת מבט אחת, המהלך ייצג הבנה אמיתית שרק באמצעות כוח צבאי לא ניתן להשיג את המטרות הפלסטיניות וכי הסדר מדיני הוא הדרך היחידה האפשרית קדימה. שינוי זה סלל את הדרך לדיאלוג בין ארה"ב לאש"ף, שהחל לאחר שיאסר ערפאת הבהיר את עמדותיו בנאום מאוחר יותר בז'נבה, שבו התנער במפורש מהטרור וקיבל את זכות קיומה של ישראל. ה-מחלקת המדינה של ארה"ב מתעדת כיצד ויתורים אלו היו תנאי מוקדם הכרחי לכל מעורבות רשמית בין וושינגטון להנהגת אש"ף. פתיחה דיפלומטית זו הייתה תנאי לתהליכים הרב-צדדיים שיובילו בסופו של דבר לוועידת מדריד ב-1991.
לעומת זאת, גורמים רשמיים וחוקרים ישראלים רבים התייחסו להכרזת אלג'יר בספקנות עמוקה, ופירשו אותה דרך העדשה של "תוכנית השלבים" של אש"ף משנת 1974. תוכנית זו הציעה שהארגון יקבל כל שטח שיוכל להשיג כ"ראש גשר" לשחרור בסופו של דבר של כל פלסטין המנדטורית. המבקרים טענו כי השפה ששימשה באלג'יר נותרה מעורפלת בנושאי ליבה, כגון הגבולות הספציפיים של המדינה וסיום סופי של הסכסוך. משרד החוץ הישראלי הדגיש לאורך השנים כיצד המשך האלימות למרות ההכרזה העיד על כך שה"תפנית" עסקה יותר בשיפור תדמיתו הבינלאומית של אש"ף מאשר בשינוי אידיאולוגי מהותי. חוסר אמון זה נותר מכשול משמעותי בשנים שהובילו להסכמי אוסלו.
סיכום ומשמעות
הכרזת אלג'יר משנת 1988 נותרה אירוע יסוד בהיסטוריה המודרנית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שכן היא הגדירה את הפרמטרים לכל הסכמי השלום שבאו בעקבותיה. בהתרחקותו ממאבק מזוין מוחלט לעבר תוכנית של דיפלומטיה בינלאומית, שינה אש"ף מן היסוד את אופי העימות שלו עם ישראל. אמנם ההכרזה לא הובילה מיידית לסיום האינתיפאדה הראשונה או להקמת מדינה, אך היא יצרה את התשתית הפוליטית להסכמי אוסלו מ-1993 ולהקמת הרשות הפלסטינית. עבור ישראל, מושב אלג'יר אותת כי הסכסוך עבר לשלב חדש שבו המאבק על לגיטימציה בינלאומית ודעת קהל קריטי לא פחות מהמצב הביטחוני בשטח. מורשת התפנית הזו ממשיכה להשפיע על השיח הדיפלומטי סביב פתרון שתי המדינות כיום.