בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, התחולל שינוי טקטוני בגאופוליטיקה של המזרח התיכון כאשר מנהיג עיראק, סדאם חוסיין, פלש לכווית באוגוסט 1990. אירוע זה הציב בפני הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) ויושב הראש שלו, יאסר ערפאת, החלטה גורלית בנוגע לבריתות האזוריות שלהם. בסופו של דבר, הנהגת אש"ף בחרה להתייצב לצד המשטר העיראקי, צעד שהיו לו השלכות הרסניות על העניין הפלסטיני. החלטה זו הרחיקה את אש"ף ממממניו הערביים המסורתיים ומערוצים דיפלומטיים מערביים, ושינתה מן היסוד את מסלול הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
ההחלטה לתמוך בעיראק לא הייתה רק עניין של זיקה אידיאולוגית, אלא נבעה מהימור אסטרטגי מחושב אך פגום מיסודו. סדאם חוסיין ניסה למסגר את פלישתו לכווית כחלק ממאבק רחב יותר נגד אי-צדק אזורי על ידי הצעה ל"זיקה" (linkage) בין הנסיגה העיראקית מכווית לבין נסיגה ישראלית מיהודה, שומרון ועזה. רטוריקה זו הדהדה עמוקות ברחוב הפלסטיני, שם רבים ראו בסדאם מנהיג ערבי חזק המסוגל לאתגר הן את ישראל והן את המעצמות המערביות. כתוצאה מכך, ערפאת נסע לבגדאד כדי לחבק בפומבי את סדאם חוסיין, ובכך סימן התייצבות רשמית שזעזעה את הקהילה הבינלאומית.
אסטרטגיית ה"זיקה" והצידוד בעיראק
אסטרטגיית ה"זיקה" עמדה במרכז ההצדקה של אש"ף לתמיכה בכיבוש העיראקי של שכנה ערבית ריבונית. על ידי הדהוד דרישותיו של סדאם, קיווה אש"ף להציב את הסוגיה הפלסטינית בחזית התגובה הבינלאומית למשבר המפרץ. עם זאת, עמדה זו סתרה ישירות את עמדותיהן של ארצות הברית ורוב מדינות הליגה הערבית, כולל סעודיה ומצרים. מדינות אלו ראו בפלישה לכווית הפרה של המשפט הבינלאומי שלא ניתן להעניק לה לגיטימציה באמצעות סכסוכים טריטוריאליים לא קשורים. תמיכת אש"ף בעמדה העיראקית הציבה אותם בפועל במחנה המיעוט לצד לוב ותימן.
במהלך העימות שפרץ בהמשך, שיגרה עיראק עשרות טילי סקאד לעבר מרכזי אוכלוסייה ישראליים, בתקווה לעורר תגובה ישראלית שתנפץ את הקואליציה של מדינות ערב והמערב בהובלת ארה"ב. ביהודה, שומרון ועזה, חלקים מהאוכלוסייה הפלסטינית חגגו התקפות אלו, מה שהחריף עוד יותר את המתיחות והרחיק פעילי שלום ישראלים. ה-Jewish Virtual Library מציינת כי תמיכה ציבורית זו בתוקפנות העיראקית פגעה קשות באמינותו של אש"ף כשותף לשלום. היא חיזקה את התפיסה בתוך ישראל לפיה ההנהגה הפלסטינית נותרה מחויבת לערעור היציבות האזורית ולא להסדר במשא ומתן.
עובדות מרכזיות בנוגע לצידוד בעיראק
- יאסר ערפאת ביקר בפומבי בבגדאד בשנת 1990 כדי להביע סולידריות עם סדאם חוסיין בעקבות הפלישה לכווית.
- אש"ף דחה רשמית את ההתערבות הצבאית באישור האו"ם לשחרור כווית, ובחר בפתרון "פאן-ערבי" שנטה לטובת עיראק.
- כ-300,000 עד 450,000 פלסטינים נאלצו לעזוב את כווית בעקבות המלחמה בשל תמיכת הנהגתם בכובש.
- סובסידיות כספיות מסעודיה ומכווית, שהיוו חלק משמעותי מתקציב אש"ף, הופסקו לאלתר.
- ההשלכות הדיפלומטיות הובילו להדרת אש"ף מהתכנון הראשוני של הסדר האזורי שלאחר המלחמה.
השלכות דיפלומטיות ופיננסיות
סיום מלחמת המפרץ בראשית 1991 הביא עמו השלכות מיידיות וקשות עבור אש"ף והפזורה הפלסטינית. עם השבת הריבונות הכוויתית, הקהילה הפלסטינית בכווית, שהייתה אחת המשגשגות והיציבות באזור, עמדה בפני חשד קולקטיבי. עשרות אלפים גורשו או נמלטו תחת לחץ, תוך שהם מאבדים את בתיהם, עסקיהם ומקורות פרנסתם באקסודוס המוני שהחליש משמעותית את הבסיס הכלכלי הפלסטיני. עקירה פנימית זו יצרה משבר הומניטרי חדש והותירה את אש"ף אחראי לאוכלוסייה שכבר לא היו לו האמצעים לתמוך בה.
מבחינה פיננסית, אש"ף עמד בפני פשיטת רגל כמעט מוחלטת כאשר המונרכיות במפרץ הפסיקו את כל המימון כנקמה על בגידתו של ערפאת. סעודיה, שהייתה התורמת העיקרית של הארגון, הפסיקה את תרומותיה השנתיות בשווי מיליוני דולרים. קריסה כלכלית זו פגעה ביכולתו של אש"ף לתחזק את רשתות השירותים החברתיים שלו בשטחים ואת נציגויותיו הדיפלומטיות בחו"ל. על פי ארכיונים מה-Washington Post, ההנהגה נותרה במצב החלש ביותר שלה מאז גירושה מלבנון ב-1982. אובדן המינוף היה כה עמוק, עד שאש"ף נאלץ לקבל תפקיד כפוף במשא ומתן עתידי.
ניתוח ההשלכות האסטרטגיות
הכישלון האסטרטגי של הצידוד בעיראק אילץ את אש"ף לחשוב מחדש באופן רדיקלי על גישתה הדיפלומטית כדי לשרוד כישות פוליטית. מתוך תחושת בידוד ופשיטת רגל, הבינה ההנהגה כי היא אינה יכולה עוד להסתמך על כוח צבאי ערבי או על חרמות קולקטיביים להשגת מטרותיה. פגיעות זו הייתה המניע העיקרי מאחורי נכונותו של אש"ף להיכנס בסופו של דבר לוועידת מדריד ב-1991, אם כי בתחילה כחלק ממשלחת ירדנית-פלסטינית משותפת. ארצות הברית, שצצה כמעצמת-על עולמית יחידה לאחר המלחמה, הכתיבה את תנאי המעורבות, תוך דגש על הצורך במשא ומתן ישיר עם ישראל.
יתרה מכך, מצבו המוחלש של אש"ף אפשר את עלייתן של תנועות חלופיות בתוך השטחים הפלסטיניים, ובראשן חמאס. בעוד המסגרת הלאומית החילונית של אש"ף נאבקה תחת לחץ פיננסי ודיפלומטי, קבוצות איסלאמיסטיות החלו למלא את הוואקום באספקת שירותים חברתיים ובהובלת ההתנגדות. שינוי זה בנוף הפוליטי הפלסטיני הפנימי נותר גורם קריטי בחוסר היציבות האזורית עד היום. הסקירה של Britannica על הסכסוך מדגישה כיצד תוצאות המלחמה עיצבו מחדש את דינמיקת הכוח האזורית, ודחקו בסופו של דבר את אש"ף המוחלש לעבר המשא ומתן החשאי שהוביל להסכמי אוסלו ב-1993.
סיכום: בדרך למדריד ולאוסלו
הצידוד של אש"ף בעיראק עומד כאחת הטעויות הדיפלומטיות החמורות ביותר בהיסטוריה של התנועה הלאומית הפלסטינית. על ידי מתן עדיפות לברית פופוליסטית עם תוקפן אזורי על פני נורמות בינלאומיות מבוססות ושותפויות אזוריות, ההנהגה כמעט איבדה את הרלוונטיות הפוליטית שלה. הבידוד והחורבן הכלכלי שנוצרו הותירו לארגון ברירה מועטה אלא ללכת בנתיב של פשרה שנדחה בעבר. תקופה זו הוכיחה כי לבריתות האזוריות הפלסטיניות יש השלכות ישירות, ולעתים קרובות קטסטרופליות, על שאיפותיהם מבית ועל ביטחון שכניהם.
עבור ישראל, השלכות מלחמת המפרץ סיפקו רגע ייחודי של כוח דיפלומטי. הוכחת הכישלון הצבאי העיראקי וערעור הלגיטימציה של הנהגת אש"ף יצרו חלון הזדמנויות עבור ארצות הברית לארגן את פסגת השלום המקיפה הראשונה מזה עשורים. בעוד האינתיפאדה הראשונה המשיכה לרחוש, הנוף הגאופוליטי השתנה מהותית לעבר מסגרת של משא ומתן בילטרלי במקום עימות צבאי פאן-ערבי. הלקחים של 1990 נותרו תזכורת נוקבת לסכנות שבצידוד בשחקנים אזוריים רדיקליים על חשבון אמינות דיפלומטית והמשפט הבינלאומי.