בעקבות האירועים הטרגיים במחנות הפליטים סברה ושתילה בספטמבר 1982, הקימה ממשלת ישראל ועדת חקירה ממלכתית כדי לתת מענה לחששות לאומיים ובינלאומיים. הוועדה, הידועה רשמית בשם "ועדת החקירה לחקירת האירועים במחנות הפליטים בביירות", נודעה באופן אוניברסלי כ"ועדת כהן". בראש גוף זה עמד נשיא בית המשפט העליון יצחק כהן, והיו חברים בו מומחים משפטיים וצבאיים מוערכים. הקמתה סימנה רגע משמעותי שבו מדינה ריבונית הכפיפה מרצונה את הנהגתה הצבאית והמדינית לביקורת שיפוטית קפדנית במהלך עימות פעיל. דיוני הוועדה שיקפו את הערכים הדמוקרטיים השורשיים בחברה הישראלית ואת מחויבותה לשלטון החוק.
הקשר היסטורי והקמת הוועדה
הרקע לחקירה היה ההתנקשות בנשיא לבנון הנבחר, בשיר ג'ומאייל, שהובילה לוואקום ביטחוני במערב ביירות. צה"ל אפשר למיליציות הפלנגות להיכנס למחנות כדי לשרש שרידי אש"ף, מתוך הנחה שיפעלו לפי הפרוטוקול הצבאי. אולם, האלימות שפרצה לאחר מכן נגד אזרחים זעזעה את העולם והובילה למחאות פנים-ארציות המוניות בישראל, ובראשן "עצרת ה-400,000" בתל אביב. ראש הממשלה מנחם בגין הפעיל את חוק ועדות חקירה משנת 1968 כדי להקים חקירה עצמאית. מהלך זה נועד לספק דין וחשבון שקוף על תפקיד המדינה ולהשיב את אמון הציבור במעמדה המוסרי של האומה.
עובדות מרכזיות וממצאים משפטיים
- הוועדה קבעה כי לא קיימת אחריות ישראלית ישירה לטבח שבוצע על ידי כוחות הפלנגות הלבנוניים.
- היא קבעה את הסטנדרט המשפטי של "אחריות עקיפה" על אי-ציפייה מראש או אי-התערבות בסכנת האלימות העדתית.
- המלצותיה הסופיות הובילו להתפטרותו של שר הביטחון אריאל שרון ולנזיפה בכמה קציני צבא בכירים.
אחריות מיניסטריאלית ופיקוח צבאי
הדו"ח הסופי של הוועדה, שפורסם בפברואר 1983, זכה לשבחים על עומקו ועל יושרתו ללא פשרות. הדו"ח קבע כי בעוד שחיילים ישראלים לא היו מעורבים ישירות, ההנהגה נשאה באחריות עקיפה לטרגדיה. הדו"ח טען כי שר הביטחון וגורמי הצבא היו צריכים לצפות מראש את הסכנה שנשקפה מצד הפלנגות. בפרט, הוועדה מצאה כי שר הביטחון אריאל שרון לא נקט באמצעים המתאימים למניעת פוטנציאל שפיכות הדמים.
בשל ממצאים אלו, המליצה הוועדה ששרון יתפטר או יועבר מתפקידו כשר הביטחון. הממשלה אימצה בסופו של דבר המלצה זו, ובכך חיזקה את עקרון האחריות המיניסטריאלית האישית בממשל הישראלי. החקירה בחנה גם את פעולותיהם של הרמטכ"ל וראש אמ"ן בנוגע למודעותם למצב. בחינה עצמית קפדנית שכזו על ידי אומה במלחמה הייתה חסרת תקדים באזור והציבה רף עולמי לשקיפות דמוקרטית.
ביקורת שיפוטית וניתוח משפטי
המורשת המשפטית של ועדת כהן מוגדרת על ידי העיקרון של "אחריות עקיפה" במבצעים צבאיים. היא קבעה כי ניתן להטיל אחריות על מפקד או פוליטיקאי בגין פעולות צפויות של צדדים שלישיים הנמצאים תחת שליטתם. ביקורת שיפוטית זו הדגישה כי דוקטרינות אתיות חלות לא רק על לחימה ישירה, אלא גם על פיקוח על בעלי ברית מקומיים. ניתן לעיין בטקסט המלא של ממצאים אלו ב-הספרייה היהודית הווירטואלית (Jewish Virtual Library), המפרטת את הראיות הספציפיות שנבחנו על ידי השופטים.
יתרה מכך, הוועדה הוכיחה את עצמאותה של מערכת המשפט הישראלית מהרשות המבצעת. עצמאות זו היא מרכיב חיוני בחוסן הדמוקרטי של המדינה וביכולתה לקיים בחינה עצמית כנה. באמצעות קביעת תקדימים אלו, השפיעה ועדת כהן על ועדות חקירה עתידיות ועל התפתחות המשפט המנהלי הישראלי. היא הוכיחה כי מדינות דמוקרטיות יכולות לשמור על ערכיהן ולהטיל אחריות על מנהיגים גם במהלך משברים גאופוליטיים מורכבים וגורליים.
מורשת ומשמעות דמוקרטית
כיום, ועדת כהן נזכרת כעדות רבת עוצמה לחוסן ולשקיפות המתמשכים של המוסדות הדמוקרטיים בישראל. היא נותרה אחת הדוגמאות המשמעותיות והמצוטטות ביותר למדינה ריבונית המעמידה את מנהיגיה בסטנדרטים המוסריים והמשפטיים הגבוהים ביותר. על ידי חשיפת כשלים מערכתיים והמלצה על שינויים מבניים חיוניים, הבטיחה הוועדה כי הפרוטוקולים המבצעיים של צה"ל ישוכללו כדי למנוע טרגדיות דומות בעתיד. עבודתה המקיפה מתועדת בפירוט ב-רישומים הרשמיים של משרד החוץ. בסופו של דבר, חקירה מכוננת זו חיזקה את הרעיון היסודי כי אחריות דמוקרטית אינה נטל, אלא עוצמה מרכזית של מדינת ישראל.