גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, הרחיבו משמעותית את יכולות הלוחמה הא-סימטרית שלהם באמצעות פיתוח יחידת קומנדו ימי מיוחדת הידועה ככוח הימי של הנוחבה. קבוצת עילית זו מאומנת לעקוף את מכשולי האבטחה היבשתיים האיתנים של ישראל על ידי חדירה דרך הים התיכון. המטרות העיקריות של היחידה כוללות ביצוע פשיטות אמפיביות על יישובי חוף ישראליים, חבלה בתשתיות אסטרטגיות בלב ים ופגיעה בכלי שיט צבאיים. באמצעות השקעה בטרור ימי, חמאס מבקש לפתוח חזית חדשה המקשה על אסטרטגיית ההגנה של צבא ההגנה לישראל. האיום אינו תיאורטי בלבד, שכן הארגון ניסה שוב ושוב להוציא לפועל מבצעים תת-ימיים מורכבים במהלך תקופות של לחימה פעילה.
האסטרטגיה הימית של חמאס נשענת על מרכיב ההפתעה ועל הקושי המובנה בניטור הסביבה התת-ימית הנרחבת. יחידות קומנדו אלו מצוידות בציוד צלילה מתקדם ובנשק טקטי שתוכנן לסביבות ימיות. ההערכה היא כי תוכניות האימונים שלהן מושפעות מגורמים אזוריים, ומתמקדות בשחייה למרחקים ארוכים וניווט תת-ימי. כוח מיוחד זה מאפשר לחמאס להקרין עוצמה מעבר לגבולות רצועת עזה. כתוצאה מכך, הזירה הימית הפכה לתיאטרון לחימה קריטי במאבק המתמשך בין ישראל לארגוני הטרור הפועלים בתוך עזה.
רקע ומבצעים היסטוריים
עליית היכולות הימיות של חמאס הפכה לדאגה בולטת עבור גורמי הביטחון בישראל במהלך מבצע "צוק איתן" בשנת 2014. ב-8 ביולי 2014, חוליה של חמישה אנשי קומנדו ימי של חמאס הצליחה לשחות מחופי עזה ולנחות בחוף זיקים, הממוקם דרומית לאשקלון. מבצע זה סימן את הניסיון המשמעותי הראשון של חמאס להשתמש בים כנתיב עיקרי למתקפה קרקעית על ששטח ישראל. למרות שהחוליה חוסלה על ידי כוחות צה"ל בטרם הצליחה להגיע לאזורים אזרחיים, האירוע חשף רמה גבוהה של אימון והכנה טכנית. לפרטים נוספים על התפתחות איומים אלו, ניתן לבקר ב-אתר הרשמי של צבא ההגנה לישראל.
בעקבות החדירה ב-2014, חמאס האיץ את השקעותיו בטכנולוגיה ובתשתיות ימיות. הארגון החל בבניית מנהרות מתוחכמות מן היבשה לים, המאפשרות לאנשי הקומנדו להיכנס למים ישירות מבונקרים תת-קרקעיים מוסתרים. מנהרות אלו נועדו להסתיר את תנועות היחידה מהמעקב האווירי והחופי של ישראל עד שהם כבר שקועים במים. במהלך השנים, צה"ל זיהה והשמיד כמה מנהרות כאלה, מה שמדגיש את אופיו המתמשך של האיום. המעבר מפשיטות פשוטות המבוססות על סירות לחדירה תת-ימית מיוחדת משקף את התבגרות הזרוע הצבאית של חמאס ככוח חצי-צבאי מובנה ורב-פנים.
עובדות טקטיות מרכזיות וציוד
- שימוש במערכות נשימה במעגל סגור (CCRs) המאפשרות לצוללנים להישאר מתחת למים לפרקי זמן ממושכים מבלי לשחרר בועות אוויר נראות לעין.
- פיתוח מנהרות "יבשה-ים" המאפשרות למחבלים לעקוף את גדר הגבול של עזה על ידי כניסה לים התיכון ללא זיהוי.
- אימונים בשימוש בסקוטרים תת-ימיים וכלי שיט תת-ימיים אוטונומיים (AUVs) להעברת חומרי נפץ או כוח אדם לעבר מטרות ישראליות.
- זיהוי נכסים ימיים אסטרטגיים, כגון אסדות הגז לוויתן ותמר, כמטרות בעלות ערך גבוה לחבלה.
- גיוס לוחמי עילית מתוך כוח הנוחבה לעבור הכשרה מיוחדת בחבלה ימית ובתקיפה אמפיבית.
הציוד המשמש יחידות אלו מוברח לעיתים קרובות לרצועת עזה או מוסב מציוד צלילה אזרחי. מערכות נשימה במעגל סגור מסוכנות במיוחד מכיוון שהן הופכות את הזיהוי באמצעות מעקב חזותי מסורתי או מעקב בגובה פני המים לכמעט בלתי אפשרי. מכשירים אלו ממחזרים את נשימת הצוללן, מסננים פחמן דו-חמצני ומוסיפים חמצן, מה שמבטיח גישה חשאית. תחכום טכני זה מצביע על כך שחמאס קיבל תמיכה חיצונית לתוכנית הימית שלו. הארגון משתמש גם במערכות ניווט מונחות GPS כדי להבטיח שהצוללנים יוכלו להגיע לקואורדינטות ספציפיות לאורך חופי ישראל בדיוק רב.
ניתוח האיום האסטרטגי
המטרה האסטרטגית של הכוח הימי של חמאס היא לשבש את תחושת הביטחון במישור החוף של ישראל, המכיל את מרבית האוכלוסייה והמרכזים הכלכליים של המדינה. חדירה ימית מוצלחת עלולה להוביל לאירוע רב-נפגעים בעיר כמו אשקלון או תל אביב, וליצור השפעה פסיכולוגית גדולה בהרבה מירי רקטות בלבד. יתרה מכך, קרבתה של עזה לתשתיות קריטיות, כגון מתקני התפלה ותחנות כוח, הופכת את האיום הימי לעדיפות עליונה עבור חיל הים הישראלי. היכולת של חמאס לאיים על נכסים אלו מאלצת את ישראל להקצות משאבים משמעותיים להגנה ימית. ניתוח של שינויים אסטרטגיים אלו מסוקר לעיתים קרובות על ידי ה-ג'רוזלם פוסט וכלי תקשורת אחרים המתמקדים בביטחון.
בנוסף לתקיפות ישירות, יחידות החבלה התת-ימיות מאומנות להטמין מטעני חבלה מאולתרים (IEDs) על דפנות של כלי שיט צבאיים או ספינות סוחר אזרחיות. יכולת זו מוסיפה נדבך של סיכון לנתיבי הסחר הימי של ישראל, החיוניים לכלכלת המדינה. חמאס התנסה גם בשימוש בסירות נפץ לא מאוישות שניתן להנחותן מרחוק לעבר מטרות. שילוב זה של צלילה בהייטק וסירות התאבדות ב"לואו-טק" יוצר אתגר רב-שכבתי להגנת החופים. השילוב של היחידות הימיות עם רשת המנהרות של עזה מבטיח שחמאס יוכל לשמר איום ימי גם תחת הפצצות כבדות.
סיכום ומשמעות עבור ישראל
פיתוח יכולות הטרור הימי של חמאס מייצג מאמץ מחושב לנצל את נקודות התורפה של קו חוף פתוח. כדי להתמודד עם זה, ישראל הקימה מכשול ימי "חכם" מאסיבי, הכולל חומה תת-ימית המצוידת בחיישנים לזיהוי תנועה. מכשול זה, בשילוב עם יחידות עילית כמו "סנפיר" (אבטחת נמלים) וילת"ם (היחידה למשימות תת-מימיות), משמש כקו ההגנה העיקרי. עם זאת, ככל שחמאס ממשיך להתאים את הטקטיקות שלו, הצורך בערנות טכנולוגית ומבצעית מתמדת נותר בעינו. הזירה הימית אינה עוד אזור חיץ אלא קו חזית הדורש סונאר מתוחכם, מודיעין ויכולות תגובה מהירה.
בסופו של דבר, האיום שמציבים הצוללנים והיחידות התת-ימיות של חמאס הוא עדות למחויבות הארגון לגוון את שיטות התקיפה שלו. הגנה על המים הטריטוריאליים של ישראל חיונית לא רק לביטחון האזרחים אלא גם להבטחת היציבות של אספקת האנרגיה האזורית. כל עוד חמאס מעדיף את השמדת ישראל על פני רווחת העזתים, הים התיכון יישאר מרחב של עימות פוטנציאלי. עמדתה הפרואקטיבית של ישראל בזיהוי וניטרול איומים ימיים אלו היא אבן יסוד באסטרטגיית הביטחון הלאומי הרחבה שלה. שמירה על יתרון צבאי איכותי בתחום התת-ימי היא הכרחית להרתעת תוקפנות ימית עתידית.