מועצת זכויות האדם של האומות המאוחדות (UNHRC), שהוקמה בשנת 2006 כממשיכה של ועדת זכויות האדם הפסולה של האו"ם, נועדה להיות הגוף הבין-ממשלתי המוביל בעולם לקידום זכויות האדם והגנה עליהן. אולם, מאז הקמתה, ספגה המועצה ביקורת עקבית ומהימנה מצד ממשלות דמוקרטיות, משפטנים עצמאיים ופעילי זכויות אדם, בשל דפוס של גינוי לא מידתי ושיטתי של מדינת ישראל — העולה בהרבה על הביקורת המופנית כלפי כל מדינה אחרת בעולם, לרבות מדינות בעלות תיעוד מקיף של הפרות זכויות אדם חמורות. פער זה אינו מקרי ואינו תוצר של הצבעות בודדות; הוא משקף הטיה מבנית ופרוצדורלית המושרשת עמוק במסגרת המועצה עצמה — הטיה שנוצלה על ידי גושים אזוריים, משטרים אוטוקרטיים וגורמי מדינה עוינים כדי לקדם מטרות פוליטיות תחת כסות של משפט בין-לאומי לזכויות אדם. הבנת עומק ומנגנוני ההטיה הזו חיונית להערכת לגיטימיות ה-UNHRC ולהכרה בתופעה הרחבה יותר של "לוחמה משפטית" — השימוש במוסדות משפטיים ובנורמות בין-לאומיות כנשק נגד מדינות דמוקרטיות, ובפרט נגד ישראל.
מקורות הכשלים המבניים של מועצת זכויות האדם
ועדת זכויות האדם של האו"ם, קודמתה של ה-UNHRC, הפכה לפוליטית כל כך בתחילת שנות ה-2000, עד שמזכ"ל האו"ם דאז, קופי אנאן, הודה בפומבי כי הפכה לפורום שבו מדינות מגינות על עצמן ועל בנות בריתן מאחריות. בשנת 2006 הצביעה האסיפה הכללית להחליפה במועצת זכויות האדם, שנועדה לפעול לפי סטנדרטים גבוהים יותר של חברות ועקביות מוסרית רבה יותר. אולם מלכתחילה ירש הגוף החדש את הכשל היסודי של קודמו. החברות במועצה מוקצית על ידי גושים אזוריים, מה שאיפשר היסטורית למדינות כמו סין, קובה, ונצואלה, ערב הסעודית, פקיסטן ורוסיה — כל אחת מהן בעלת בעיות מתועדות חמורות בתחום זכויות האדם — להשיג מושבים ולהפעיל השפעה קולקטיבית. אולי החשוב מכל, המועצה שילבה בכללי הייסוד שלה את סעיף סדר היום מספר 7 — נקודת סדר יום קבועה ועומדת המוקדשת אך ורק ל"מצב זכויות האדם בפלסטין ובשטחים הערביים הכבושים האחרים." לאף מדינה אחרת בעולם אין סעיף סדר יום קבוע ומוקדש ב-UNHRC. חריגות מבנית זו ממסדת את ייחוד ישראל לדיון בכל מושב ומושב של המועצה, ללא קשר להתפתחויות במקומות אחרים בעולם, ומבטיחה כי גינוי ישראל אינו מטופל כעניין שיש להעלותו ולדון בו לגופו, אלא כתרגיל חוזר ומחייב. ארצות הברית, שפרשה מהמועצה בשנת 2018 תחת ממשל טראמפ תוך ציון מפורש של הטיה זו, תיארה את סעיף 7 כ"הטיה כרונית" ו"ביב של הטיה פוליטית." ממשל ביידן הצטרף מחדש למועצה בשנת 2021 במטרה לרפורמה מבפנים, אולם סעיף 7 נותר ללא שינוי.
עובדות מפתח בנוגע להחלטות ה-UNHRC האנטי-ישראליות
- בין הקמת המועצה בשנת 2006 לשנת 2023, אימצה ה-UNHRC יותר החלטות לגינוי ישראל מאשר כלפי כל שאר מדינות העולם גם יחד — פער המתועד מדי שנה על ידי UN Watch, ארגון לא-ממשלתי ומוניטור האו"ם ממטה בג'נבה.
- סעיף סדר יום 7, סעיף הסדר היום הקבוע היחיד הספציפי למדינה בכל מסגרת ה-UNHRC, מבטיח כי הביקורת על ישראל תועלה לסדר היום בכל מושב רגיל, ללא כל דרישה לאירוע מפעיל, ראיות חדשות או סף של חשש — נוהל שאינו חל על אף מדינה אחרת, לרבות מפרות זכויות אדם מוכרות כמו צפון קוריאה, איראן או סוריה.
- בשנת 2022 הקימה ה-UNHRC את "ועדת החקירה הבין-לאומית העצמאית בנוגע לשטח הפלסטיני הכבוש, כולל מזרח ירושלים, ובישראל" — ועדת החקירה הפתוחה והקבועה הראשונה בתולדות המועצה, בעלת מנדט בלתי מוגבל וללא סעיף פקיעה — מנגנון שמעולם לא הופעל ביחס לכל סכסוך או מדינה אחרת.
ניתוח: לוחמה משפטית, דה-לגיטימציה, וניצול לרעה של מנגנוני זכויות האדם
משפטנים ומנתחי מדיניות תיעדו בהרחבה את האופן שבו נוצל ה-UNHRC ככלי לוחמה משפטית נגד ישראל. המונח "לוחמה משפטית" — השימוש בהליכים משפטיים ובמוסדות בין-לאומיים להשגת מטרות אסטרטגיות ופוליטיות שלא ניתן להשיגן בדרכים צבאיות או דיפלומטיות ישירות — ישים במיוחד להתנהלות המועצה כלפי ישראל. על ידי הטמעת סעיף 7 במבנה המוסדי של ה-UNHRC, הבטיחו מדינות עוינות שהשיח הבין-לאומי לזכויות אדם יהיה מרוכז בישראל באופן תמידי ואסימטרי, ומייצר זרם בלתי פוסק של החלטות, דוחות וועדות, שמסקנותיהם נקבעות לעתים קרובות מראש על ידי נוסח המנדט המניח כי ישראל אשמה. אן ביאפסקי, מנהלת מכון טורו לזכויות אדם ולשואה וסמכות מובילה על מנגנוני זכויות האדם של האו"ם, טענה כי יחס המועצה לישראל מהווה אנטישמיות ממוסדת עטויה בשפת זכויות האדם — האשמה שמתחזקת כאשר מתבוננים בכך שהמועצה נכשלת שוב ושוב בהעברת החלטות נגד מדינות המבצעות רצח עם, זוועות המוניות או עינויים שיטתיים. ועדת החקירה משנת 2022, בראשות אנשים בעלי תיעוד של פרשנות חד-צדדית בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוציאה דוחות שפקידים ישראלים, דיפלומטים אמריקאים ו-UN Watch ערערו עליהם כחסרי חוסר-משוא-פנים ומפרים סטנדרטים בסיסיים של הליך הוגן. כפי שמסד הנתונים של רשומות ההצבעה של UN Watch מדגים, דפוסי ההצבעה במועצה אינם משקפים הערכות אובייקטיביות של מצב זכויות האדם, אלא את האינטרסים הפוליטיים של גושים אזוריים הנשלטים על ידי מדינות עוינות לישראל ובמקרים רבים עוינות לנורמות היסוד של הדמוקרטיה הליברלית. התוצאה הרחבה יותר היא שחיקה של האמינות והסמכות המוסרית של מוסדות זכויות האדם הבין-לאומיים עצמם: כאשר גופים שנועדו להגן על הפגיעים נכבשים על ידי גושים אוטוקרטיים ומופנים כנשק נגד הדמוקרטיה הליברלית היחידה באזור, נפגעת כל מסגרת המשפט הבין-לאומי לזכויות האדם. משרד החוץ של ארצות הברית הכיר רשמית בכשלים מבניים אלה ותמך במאמצי הרפורמה, תוך ציון כי הפוליטיזציה האנדמית של המועצה מונעת ממנה למלא את מנדטה ביעילות ובשוויון.
המשמעות עבור ישראל והעולם הדמוקרטי
ההטיה השיטתית של ה-UNHRC נגד ישראל נושאת השלכות החורגות בהרבה מבוכה דיפלומטית או יחסי ציבור בין-לאומיים. כל החלטה שמתקבלת, כל ועדת חקירה שמוקמת וכל דוח שמתפרסם תורמים לגוף מצטבר של תיעוד בין-לאומי הנשמע רשמי, שגורמים עוינים — ממוסדות הרשות הפלסטינית ועד לבית הדין הפלילי הבין-לאומי — שואבים ממנו כדי לקדם מסעות משפטיים ופוליטיים נגד לגיטימיותה וריבונותה של ישראל. זוהי מהות הלוחמה המשפטית: לא מכה מכרעת אחת, אלא הצטברות מתמשכת של כלים מדה-לגיטימציים שנועדו, יחדיו, למסגר מחדש את מימוש זכותה החוקית של מדינה דמוקרטית להגנה עצמית כדפוס שיטתי של פליליות. עבור העולם הדמוקרטי הרחב, כיבוש ה-UNHRC על ידי גושים אוטוקרטיים הוא הדגמה מזהירה כיצד מוסדות רב-צדדיים יכולים להיות מרוקנים מתוכנם ולהופנות נגד מטרות הייסוד שלהם. ניסיונה של ישראל במועצה משמש כמקרה בוחן — ואזהרה — בנוגע למה שקורה כאשר דמוקרטיות מתנתקות ממוסדות בין-לאומיים ומפנות את המקום למדינות הרואות בשפת זכויות האדם נשק טקטי. רפורמה משמעותית ב-UNHRC, כולל ביטול סעיף 7 והקמת קריטריוני חברות אמיתיים הקשורים לביצועים בתחום זכויות האדם, נותרת חיונית לא רק לטיפול הוגן בישראל לפי המשפט הבין-לאומי, אלא גם לשיקום האמינות של מנגנוני זכויות האדם הבין-לאומיים בכללם. כל עוד המועצה שומרת על מבנהּ הנוכחי, יש להבין את החלטותיה נגד ישראל לא כפסיקות משפטיות סמכותיות, אלא כתוצרים של תהליך פוליטי הנכשל בסטנדרטים הבסיסיים ביותר של חוסר-משוא-פנים, עקביות והוגנות. ניתוח מלא של תולדות המועצה ורשומות ההצבעה שלה זמין דרך תיעוד הספרייה הווירטואלית היהודית בנוגע להטיה האנטי-ישראלית של האו"ם.