כוחות מגינים: חובות משפטיות להגנה על אזרחים ואמצעי זהירות

המשפט ההומניטרי הבינלאומי (IHL) נדון לעיתים קרובות דרך עדשת "אמצעי הזהירות בהתקפה" שעל צבא תוקף לנקוט כדי לצמצם נזק אגבי. עם זאת, קיימת מערכת חובות סימטרית ומחייבת באותה מידה עבור הצד השולט בשטח, המכונה "קיום חובות הגנה" או "אמצעי זהירות פסיביים". חובות אלו דורשות מהכוח המגן להגן באופן יזום על האוכלוסייה האזרחית שבשליטתו מפני הסכנות הבלתי נמנעות של פעולות צבאיות. בלוחמה עירונית בת זמננו, חובות אלו מהוות נדבך משפטי קריטי הקובע את לגיטימיות ההתנהלות הצבאית ואת ייחוס האחריות לפגיעה באזרחים.

היסודות המשפטיים של אמצעי זהירות פסיביים

המסגרת המשפטית העיקרית לחובות הגנה נמצאת בסעיף 58 של הפרוטוקול הנוסף הראשון מ-1977 לאמנות ז'נבה. סעיף זה קובע כי על צדדים לסכסוך, במידת האפשר המרבית, לשאוף להרחיק אזרחים ואובייקטים אזרחיים מסביבתם של יעדים צבאיים. יתרה מכך, הוא אוסר במפורש על הצבת יעדים צבאיים בתוך או בקרבת אזורים צפופי אוכלוסין. כללים אלו אינם מבוססי אמנה בלבד אלא מוכרים ככלל 22 של המשפט הבינלאומי המנהגי, כלומר הם חלים על כל השחקנים המדינתיים והלא-מדינתיים ללא קשר לשאלה אם חתמו רשמית על פרוטוקולים ספציפיים.

המונח "אפשרי" (feasible) בהוראות משפטיות אלו מוגדר כדבר שהוא "בר ביצוע או אפשרי מבחינה מעשית, תוך התחשבות בכל הנסיבות השוררות באותה עת, לרבות שיקולים הומניטריים וצבאיים". עבור כוח מגן, המשמעות היא שאם יש לו את היכולת להעביר אזרחים למקום מבטחים או לבחור עמדה צבאית הרחק מבית ספר או בית חולים, הוא מחויב משפטית לעשות זאת. אי נקיטת צעדים אלו, במיוחד כשהדבר נעשה מתוך כוונה לשבש את פעולות האויב, מהווה הפרה חמורה של דיני העימות המזוין.

עובדות מפתח

• על כוחות מגינים להימנע ממיקום יעדים צבאיים באזורים צפופי אוכלוסין במידת האפשר המרבית.
• סעיף 58 לפרוטוקול הנוסף הראשון דורש את הרחקת האזרחים מסביבת יעדים צבאיים.
• שימוש ב"מגנים אנושיים" כדי להגן במכוון על יעדים צבאיים הוא פשע מלחמה על פי סעיף 51(7).
• כישלון של מגן במילוי חובות אלו אינו פוטר משפטית את התוקף מחובותיו שלו, אך הוא מסבך משמעותית את הערכת המידתיות.

דוקטרינת ההפרדה ואיסור המיסוך

אבן יסוד בחובת ההגנה היא עקרון ההבחנה, המחייב הפרדה בין לוחמים ותשתיות צבאיות לבין האוכלוסייה האזרחית. כאשר כוח מגן ממקם במכוון את מרכזי הפיקוד שלו, מחסני נשק או משגרי רקטות בתוך תשתיות אזרחיות, כגון מבני מגורים או בתי תפילה, הוא מפר את החובה המעוגנת בסעיף 58. פרקטיקה זו מכונה לעיתים "מיסוך פסיבי" כשהיא כרוכה ברשלנות, אך עוברת לקטגוריה של "מגנים אנושיים פעילים" כאשר נעשה שימוש באזרחים כטקטיקה מכוונת להרתעת תקיפות.

בהקשר של לוחמה אסימטרית, שחקנים לא-מדינתיים משתמשים לעיתים קרובות ב"מגן העירוני" כדי לנטרל את העליונות הטכנולוגית והאווירית של צבא קונבנציונלי. על ידי הטמעתם בתוך המארג האזרחי, כוחות אלו מנסים לאלץ את התוקף להיקלע לדילמה משפטית ומוסרית: או לאפשר ליעד הצבאי להישאר פעיל, או להסתכן באבדות אזרחיות שישמשו בבית הדין הבינלאומי של דעת הקהל. מומחים משפטיים מציינים כי בעוד שהתוקף עדיין חייב לחשב מידתיות, המגן נושא באחריות העיקרית ל"סכנה שנוצרה" עקב כשלונו להפריד בין פעולות צבאיות לחיים אזרחיים.

ניתוח: השפעה על מידתיות וצורך צבאי

לקיום חובות הגנה יש השפעה ישירה על האופן שבו מנותחת ה"מידתיות" של תקיפה. עקרון המידתיות אוסר על תקיפות שבהן הפגיעה האזרחית הצפויה היא "מופרזת ביחס ליתרון הצבאי הממשי והישיר המצופה". עם זאת, כאשר מגן מציב באופן בלתי חוקי יעד צבאי בעל ערך רב באזור אזרחי, ה"יתרון הצבאי" שבנטרול אותו יעד עשוי לגדול, בעוד ה"פגיעה הצפויה" היא מצב שנוצר כתוצאה מהתנהלותו הבלתי חוקית של המגן עצמו. הדבר יוצר סביבה שבה הפרות המגן "מייצאות" למעשה את האשמה על אבדות אזרחיות אל עבר הכוח התוקף.

יתרה מכך, חובת המגן כוללת מתן אזהרות אפקטיביות והבטחת נתיב בטוח לפינוי אזרחים. כאשר כוח מגן חוסם באופן פעיל נתיבי פינוי או מאיים על אזרחים המנסים להימלט מאזור לחימה, הוא לא רק נכשל בחובות ההגנה שלו אלא מבצע פשעי מלחמה באופן פעיל. תופעה זו תועדה בסכסוכים מודרניים שונים שבהם הכוח המגן רואה בנוכחות אזרחית נכס טקטי ולא אוכלוסייה שיש להגן עליה, מה שחותר תחת הכוונה ההומניטרית היסודית של אמנות ז'נבה.

סיכום / חשיבות

עבור מדינת ישראל, קיום חובות ההגנה על ידי יריביה הוא סוגיה מרכזית בהגנה המשפטית על פעולותיה הצבאיות. בהתמודדות מול ארגונים כמו חמאס או חיזבאללה, שמיסדו את הפרקטיקה של הטמעת נכסים צבאיים במרכזים אזרחיים, על צה"ל לנווט בשדה קרב שבו המגן זנח באופן שיטתי את חובות ה-IHL שלו. הבנת חובות הגנה אלו חיונית לקהילה הבינלאומית כדי לייחס במדויק אחריות לטרגדיות של לוחמה עירונית. ללא הטלת אחריות על כוחות מגינים בשל כישלונם להגן על האוכלוסייה שלהם, התמריץ המשפטי לשמור על הפרדה בין לוחמים לאזרחים ימשיך להישחק, תוך העמדת כל הבלתי-מעורבים בסכנה גדולה יותר.