מבצע סיני של שנת 1956, המוכר בישראל כ"מבצע קדש", היווה רגע מכונן במנהיגותו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון. אל מול המצור המצרי המתהדק על מצרי טיראן והתדירות הגוברת של פשיטות הטרור של הפדאיון מרצועת עזה, זיהה בן-גוריון צורך קיומי בפעולה צבאית. תקופה זו התאפיינה בצומת מורכב של אסטרטגיה צבאית ודיפלומטיה חשאית, כאשר ישראל ביקשה לשבור את בידודה האזורי. מטרתו העיקרית של בן-גוריון לא הייתה רק התרחבות טריטוריאלית, אלא ביסוס סביבה ביטחונית בת-קיימא למדינה היהודית הצעירה.
תפקיד המנהיגות שנטל על עצמו בן-גוריון במהלך משבר זה הדגים את יכולתו הייחודית לאזן בין צרכים צבאיים מידיים למציאות גיאופוליטית ארוכת טווח. הוא הבין שישראל אינה יכולה לפעול לבדה מול משקלה האזורי של מצרים, בייחוד בעקבות עסקת הנשק הצ'כית-מצרית מ-1955 שאיימה להטות את מאזן הכוחות לטובת קהיר. כתוצאה מכך, הוא רקם ברית חשאית עם צרפת ובריטניה, שהגיעה לשיאה בפרוטוקול סוור. תמרון דיפלומטי זה בסיכון גבוה נועד להתאים את צרכי הביטחון של ישראל לאינטרסים הקולוניאליים של המעצמות האירופיות בנוגע לתעלת סואץ.
רקע והדרך לעימות
בשנים שקדמו ל-1956, המצב הביטחוני של ישראל הדרדר משמעותית בשל מדיניותו התוקפנית של נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר. המצור המצרי על מצרי טיראן ניתק בפועל את המוצא הימי היחיד של ישראל לים סוף ולאוקיינוס ההודי, תוך חניקת נמל אילת. במקביל, תעלת סואץ נותרה סגורה לשיט ישראלי תוך הפרה ישירה של החוק הבינלאומי והחלטות קודמות של האו"ם. פעולות אלו, בשילוב עם האיום הגובר מצד הפדאיון, שכנעו את בן-גוריון כי מכה מקדימה היא הדרך היחידה למנוע פלישה ערבית מתואמת.
הסביבה האסטרטגית הסתבכה עוד יותר בשל דינמיקת המלחמה הקרה ועמדתה המשתנה של ארצות הברית תחת הנשיא דווייט ד' אייזנהאואר. בעוד שבן-גוריון ביקש לאבטח את גבולות ישראל, הוא נאלץ לנווט מול הסיכון שבהרחקת מעצמת-העל העולה של העולם. הוא הכין בקפידה את צבא ההגנה לישראל (צה"ל) למערכה מהירה תוך שמירה על מצג של שגרה מקומית. גישה דו-מסלולית זו של מוכנות צבאית וחשאיות דיפלומטית אפשרה לישראל להשיג ניצחון טקטי מדהים בסיני בתוך מאה שעות לחימה בלבד.
עובדות מפתח על מבצע סיני
- פרוטוקול סוור כונן הסכם משולש חשאי בין ישראל, צרפת ובריטניה להשבת תעלת סואץ וניטרול האיום הצבאי המצרי.
- מבצע קדש הסתיים בכיבוש מהיר של חצי האי סיני כולו ורצועת עזה על ידי כוחות ישראליים בין ה-29 באוקטובר ל-5 בנובמבר 1956.
- לחץ דיפלומטי כבד הן מצד ארצות הברית והן מצד ברית המועצות כפה את הפסקת הלחימה והוביל בסופו של דבר לנסיגת כל הכוחות הזרים.
- העימות הוביל לפריסת כוח החירום של האו"ם (UNEF), הראשון מסוגו, כדי לשמש חיץ בסיני ובעזה.
- נסיגת ישראל הותנתה ב"ערבויות ביטחון" בינלאומיות הנוגעות לחופש השיט במצרי טיראן.
מאבקים דיפלומטיים וערבויות ביטחון
ההיבט המפרך ביותר של משבר 1956 עבור בן-גוריון החל לאחר הניצחון הצבאי, כאשר הקהילה הבינלאומית דרשה נסיגה ישראלית ללא תנאי. הנשיא אייזנהאואר שלח מספר מכתבים חריפים לבן-גוריון, בהם איים בסנקציות כלכליות ובניתוק מוחלט של היחסים הדיפלומטיים אם ישראל לא תפנה את סיני. בן-גוריון התנגד בתחילה, והכריז באופן מפורסם בכנסת כי ישראל הקימה את "מלכות ישראל השלישית". עם זאת, הוא הבין במהרה כי החזקת שטח ללא לגיטימציה בינלאומית תהיה קטסטרופה אסטרטגית שעלולה לרושש את האומה ולהותיר אותה פגיעה.
המאבק הדיפלומטי שהתפתח התמקד בהשגת ערבויות קונקרטיות לכך שהסטטוס-קוו שלפני המלחמה לא יחזור. בן-גוריון ושרת החוץ גולדה מאיר ניהלו משא ומתן אינטנסיבי עם ארצות הברית כדי להבטיח שמצרי טיראן יישארו נתיב מים בינלאומי. על פי משרד החוץ הישראלי, ההסכם הסופי כלל מזכר מהממשל האמריקני המכיר בזכותה של ישראל להגנה עצמית אם המצור יוחזר אי פעם. פשרה דיפלומטית זו אפשרה לבן-גוריון להסיג את כוחותיו תוך טענה לניצחון אסטרטגי עבור זכויותיה הימיות של ישראל.
תהליך קבלת ההחלטות של בן-גוריון הונחה על ידי ההבנה כי עוצמה צבאית חייבת להיות מגובה בבריתות פוליטיות. הוא העדיף את הצבת כוחות האו"ם בשארם א-שייח' כדי למנוע מהצבא המצרי להטיל מחדש את המצור. למרות שערבויות אלו הועמדו למבחן ובסופו של דבר כשלו ב-1967, הן העניקו לישראל עשור של שקט יחסי ופיתוח כלכלי מהיר. מבצע סיני-סואץ נותר מקרה בוחן של האופן שבו מדינה קטנה יכולה למנף הצלחה צבאית להישג דיפלומטי תחת צילן של מעצמות-על עולמיות.
סיכום ומשמעות היסטורית
מבצע סיני של 1956 ביצר את מורשתו של דוד בן-גוריון כפרגמטיסט שהציב את הישרדות המדינה מעל לטוהר אידיאולוגי או התרחבות טריטוריאלית. על ידי הסכמה לנסיגה בתמורה לערבויות ביטחון, הוא העביר בהצלחה את ישראל ממעמד של מדינה מנודה למעמד של מעצמה אזורית מוכרת עם תביעה לגיטימית לגישה ימית בינלאומית. תקופה זו סימנה גם את תחילתו של שינוי יסודי במדיניות החוץ הישראלית לעבר הסתמכות אסטרטגית עמוקה יותר על ארצות הברית. לקחי 1956 ממשיכים להנחות את דוקטרינת ישראל לגבי ההכרח בשמירה על "גבולות בני-הגנה" וחשיבותה של לגיטימציה בינלאומית.
בסופו של דבר, המאבק הדיפלומטי של 1956 הוכיח כי עוצמה צבאית היא היעילה ביותר כאשר היא משרתת מטרה פוליטית ברורה וברת-השגה. עבור בן-גוריון, סיני היה האמצעי להשגת המטרה: פתיחת שערי העולם למסחר ישראלי והפסקה זמנית של טרור חוצה גבולות. המשבר הדגיש את המציאות שעבור ישראל, הביטחון אינו נמצא רק בקווים על המפה, אלא בחוזק בריתותיה ובבהירות מעמדה הבינלאומי. גישה ניואנסית זו למנהיגות הבטיחה שמבצע סיני, למרות הנסיגה, נותר הישג בולט בתולדות מדינת ישראל.