הלאמת תעלת סואץ והשלכותיה המשפטיות הבינלאומיות

ב-26 ביולי 1956, נשא נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר נאום מתריס באלכסנדריה, בו הכריז על ההלאמה המיידית של חברת תעלת סואץ. החלטה זו עוררה גלי הדף בקהילה הבינלאומית, שכן התעלה שימשה כעורק הימי הראשי לסחר העולמי, ובמיוחד למשלוחי נפט למערב אירופה. צעדו של נאצר היה תגובה ישירה לנסיגת המימון של ארצות הברית ובריטניה לפרויקט סכר אסואן הגבוה, שהיה אבן יסוד בתוכנית המודרניזציה שלו. באמצעות תפיסת השליטה בתעלה, ביקשה מצרים לנצל את אגרות המעבר בה כדי לממן את הסכר, אך בעשותה כן, היא עקפה עשורים של הסכמים בינלאומיים ונורמות משפטיות מבוססות.

ההשתלטות הפתאומית על התעלה לא הייתה רק עניין של מדיניות כלכלית; היא היוותה אתגר עמוק לסדר הגיאופוליטי הקיים ולזכויותיהן של אומות ריבוניות לגשת לנתיבי מים בינלאומיים. עבור המערב, התעלה הייתה נכס אסטרטגי חיוני בניהול "החברה האוניברסלית של תעלת סואץ הימית", ישות הרשומה בצרפת שבה החזיקה ממשלת בריטניה בנתח משמעותי. פעולתו של נאצר נתפסה כהפרת חוזה וכאיום על ביטחון קווי התקשורת של האימפריה הבריטית עם הטריטוריות המזרחיות שלה. המהלך גם החריף את המתיחות עם ישראל, שכבר התמודדה עם מצור מצרי בלתי חוקי על הסחר הימי שלה בתעלה ובמצרי טיראן.

הקשר היסטורי ואמנת 1888

המעמד המשפטי של תעלת סואץ הוגדר בראש ובראשונה על ידי אמנת קושטא (קונסטנטינופול), שנחתמה בשנת 1888 על ידי המעצמות האירופיות המרכזיות של אותה תקופה. אמנה זו קבעה כי התעלה תישאר פתוחה לכל כלי השיט, בין אם מסחריים ובין אם צבאיים, הן בעת שלום והן בעת סכסוך. האמנה נועדה להבטיח כי נתיב המים יישאר מעבר בינלאומי ניטרלי, ללא קשר לפוליטיקה הפנימית של האזור. ההלאמה של נאצר קראה תיגר על עיקרון זה בטענה שהתעלה היא נתיב מים מצרי פנימי הכפוף אך ורק לחוק ולריבונות המצרית, טענה שהתנגשה עם האופי הבינלאומי של הזיכיון המקורי שהוענק לפרדיננד דה לספס.

במהלך ראשית שנות ה-50, מצרים כבר החלה להתעלם מהתחייבויות בינלאומיות אלו על ידי מניעת מעבר של ספינות המניפות דגל ישראל, ואפילו של כלי שיט של צד שלישי הנושאים מטען לישראל, דרך התעלה. יישום סלקטיבי זה של ריבונות הוצדק על ידי קהיר בטענה שמצב מלחמה מוסיף להתקיים בין מצרים לישראל מאז 1948. עם זאת, הקהילה הבינלאומית, כולל מועצת הביטחון של האו"ם, פסקה שוב ושוב כי הגבלות אלו אינן עולות בקנה אחד עם אמנת 1888 והסכמי שביתת הנשק מ-1949. ההלאמה ב-1956 נתפסה כצעד האחרון בניסיונה של מצרים להפוך שירות ציבורי עולמי לכלי פוליטי לדומיננטיות אזורית.

עובדות מפתח על המשבר

• ההלאמה התרחשה ביום השנה הרביעי למהפכה המצרית, וכוונה נגד נכסיה של חברת תעלת סואץ.
• מצרים הצדיקה את המהלך תוך ציון זכותה הריבונית להלאים חברות מקומיות, למרות המחויבויות לאמנות בינלאומיות הקשורות לנתיב המים.
• המשבר הוביל ליצירת ברית סודית בין בריטניה, צרפת וישראל, שהגיעה לשיאה במבצע סיני ובמבצע מוסקטר.
• האו"ם התערב בסופו של דבר והקים את כוח החירום הראשון של האומות המאוחדות (UNEF) כדי לפקח על נסיגת הכוחות הזרים.

ניתוח משפטי ומחלוקות בינלאומיות

לב המחלוקת המשפטית נח על המתח שבין עיקרון הריבונות הלאומית לבין קדושתן של אמנות בינלאומיות. חוקרי משפט בינלאומי באותה תקופה דנו בשאלה האם מדינה יכולה לסיים באופן חד-צדדי זיכיון שהובטח באופן בינלאומי. ממשלות בריטניה וצרפת טענו כי חברת תעלת סואץ היא ישות בינלאומית וכי הלאמתה הייתה מעשה בלתי חוקי של הפקעה. הן גרסו כי אמנת 1888 הטילה משטר בינלאומי קבוע על התעלה שלא ניתן לשינוי על ידי המדינה המארחת ללא הסכמת יתר החותמים. ניתן למצוא פרטים נוספים על סכסוך היסטורי זה בסקירת האנציקלופדיה בריטניקה על משבר סואץ.

מנקודת המבט של המשפט הימי, המצור המצרי על מצרי טיראן היה משמעותי באותה מידה. בסגירת המצרים לשיט ישראלי, ניתקה מצרים למעשה את הגישה היחידה של ישראל לים סוף ולאוקיינוס ההודי. זו הייתה הפרה ברורה של זכות ה"מעבר בתום-לב" (innocent passage), עיקרון יסוד במשפט הימי. כישלונה של הקהילה הבינלאומית לאכוף זכויות אלו באמצעים דיפלומטיים הוביל בסופו של דבר להבנה שפעולה צבאית עשויה להיות הדרך היחידה להחזיר את שלטון החוק. המשבר הדגיש את שבירותם של הסכמים ימיים בינלאומיים אל מול אג'נדות לאומניות תוקפניות המתעלמות ממסגרות משפטיות מבוססות. תיעוד מקיף של אירועים אלו מאורכב על ידי ה-ספרייה היהודית הווירטואלית בנוגע למבצע סיני ב-1956.

סיכום ומשמעות עבור ישראל

משבר סואץ של 1956 נותר רגע מכונן בהיסטוריה של המזרח התיכון, המסמן את דעיכת ההשפעה הקולוניאלית האירופית ואת עלייתן של ארצות הברית וברית המועצות כשחקניות הכוח העיקריות באזור. עבור ישראל, העימות היה הכרח אסטרטגי ששבר בהצלחה את המצור הימי המצרי והבטיח עשור של שקט יחסי לאורך גבולה הדרומי. המערכה הוכיחה כי ישראל לא תשלים עם חניקה בלתי חוקית של נתיבי הסחר שלה וכי היא מחזיקה ביכולת הצבאית להגן על זכויותיה הריבוניות. הפתיחה המחודשת של מצרי טיראן והצבת כוחות UNEF בסיני היו תוצאות קריטיות שאישרו את עיקרון החופש הימי.

בסופו של דבר, הלאמת תעלת סואץ אילצה את העולם להכיר בחשיבות השמירה על מסדרונות בינלאומיים יציבים ופתוחים. עבור הדיפלומטיה המודרנית, המשבר משמש כתזכורת לכך שיש לאכוף את שלטון החוק נגד פעולות חד-צדדיות המאיימות על היציבות הגלובלית. השתתפותה של ישראל במבצע סיני לא הייתה מעשה של תוקפנות אלא תגובה הגנתית להפרה השיטתית של המשפט הבינלאומי על ידי משטר נאצר. כיום, הלקחים של 1956 ממשיכים להנחות את הביטחון הימי ואת ההגנה על זכויות ריבוניות בעולם המקושר יותר ויותר, ומבטיחים שנתיבי מים חיוניים יישארו צינורות לשיתוף פעולה ולא זרזים לסכסוך.