הקריסה הפתאומית של משטר בשאר אל-אסד בסוף שנת 2024 עיצבה מחדש מן היסוד את הנוף הגיאופוליטי במזרח התיכון, והפכה את סוריה ממדינת חסות המזוהה עם איראן לפרויקט שיקום אזורי מורכב. בעוד האומה עוברת לממשל חדש, מדינות המפרץ, בהובלת איחוד האמירויות הערביות וערב הסעודית, הפכו למממנות ולמתווכות הדיפלומטיות העיקריות של עידן פוסט-אסד. מעבר זה מציג בפני מדינת ישראל פתח אסטרטגי היסטורי להגדרה מחדש של ביטחון גבולה הצפוני ולהחלשת נוכחותו של "ציר ההתנגדות" לצמיתות. לראשונה מזה למעלה מחמישים שנה, ישראל רואה נתיב בר-קיימא לניתוק סוריה מטהראן באמצעות המנוף הכלכלי והדיפלומטי של שותפותיה להסכמי אברהם. שינוי זה מסמן התרחקות מעשורים של בלימה צבאית לעבר אסטרטגיה יוזמת ומעורבת דיפלומטית יותר.
הקשר היסטורי ומעבר אחרון
במשך למעלה מעשור, מלחמת האזרחים בסוריה החריבה את התשתיות של המדינה, עקרה מיליוני אזרחים מביתם וביססה את ההתבצרות האיראנית והתבצרות חיזבאללה על סף דלתה הצפוני של ישראל. ניסיונות קודמים של מדינות מפרץ שונות לנרמל את היחסים עם משטר אסד הותנו ברובם בהתרחקות דמשק מטהראן, דרישה שהממשלה הקודמת מעולם לא הייתה מסוגלת או מוכנה למלא. הקריסה המוחלטת של המשטר הישן בדצמבר 2024 הסירה את המחסום האידיאולוגי הזה, ואפשרה למועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (GCC) לקחת תפקיד מוביל במאמצי הייצוב והממשל. שינוי זה אינו הומניטרי בלבד אלא מונע מרצון עמוק למנוע מסדרון יבשתי איראני קבוע ולשלב את סוריה במסגרת כלכלית אזורית יציבה יותר. האיבה ההיסטורית בין משטר הבעת' הקודם לבין המונרכיות של המפרץ הוחלפה בהתמקדות פרגמטית בבנייה מחדש ובביטחון לאומי.
הוואקום שהותירה קריסת הממשל המרכזי עורר תחילה חששות לגבי התעוררות ג'יהאדיסטית מחודשת או פיצול נוסף של המדינה הסורית. עם זאת, ההתערבות המהירה של מעצמות אזוריות התמקדה בהקמת סמכות מרכזית המסוגלת לנהל את הזרם האדיר של סיוע לשיקום. תפקידן של מדינות המפרץ עבר ממימון קבוצות אופוזיציה לשמש כערבות לזהות לאומית סורית חדשה שהיא ערבית-מרכזית ולא מזוהה עם תנועות מהפכניות לא-ערביות. תפנית היסטורית זו חיונית עבור ישראל, שכן היא יוצרת חיץ נגד ההתפשטות האיראנית שהתקיפות הצבאיות לבדן לא יכלו להשיג. המעבר הצריך גם הערכה מחדש של אסטרטגיית "המערכה בין המלחמות" של ישראל, לעבר מסגרת המדגישה תיאום דיפלומטי אזורי.
עובדות מרכזיות על שיקום סוריה
היקף פרויקט הבנייה מחדש של סוריה דורש שיתוף פעולה בינלאומי חסר תקדים והתמקדות ברורה במניעת חיכוך עם מדינות שכנות. העובדות הבאות משרטטות את המציאות הנוכחית של תהליך השיקום והשלכותיו על האזור:
- ההערכות הנוכחיות לעלות הכוללת של שיקום סוריה נעות בין 250 ל-400 מיליארד דולר, דרישת הון שרק מדינות המפרץ יכולות לעמוד בה באופן מעשי באקלים הכלכלי הנוכחי.
- ממשלת המעבר בדמשק פרסמה לאחרונה צווים המגבילים את פעילותם של משמרות המהפכה האסלאמית (IRGC) וחיזבאללה על מנת להבטיח מימון ולגיטימציה בינלאומיים.
- איחוד האמירויות הערביות וערב הסעודית הקימו כוח משימה משותף לפיקוח על חלוקת הסיוע, המבטיח שהתמיכה הכלכלית מותנית בהוצאת המיליציות הזרות מאדמת סוריה.
- ישראל שמרה על ה"קווים האדומים" הביטחוניים העיקריים שלה לגבי נוכחותם של טילים מונחים מדויקים ומערכות הגנה אוויריות מתקדמות, תוך שהיא מאותתת על נכונות לתאם בנושאי תשתיות אזרחיות.
- דיווחים דיפלומטיים אחרונים מצביעים על כך שהממשלה בהובלת HTS בדמשק נושאת עיניים יותר ויותר לעבר מדינות המפרץ לקבלת לגיטימציה, כפי שהודגש בניתוח של Carnegie Endowment for International Peace בנוגע לשינוי במדיניות החוץ הסורית.
ניתוח של ההשפעה האסטרטגית של המפרץ
המינוף שבידי מדינות המפרץ באמצעות מימון השיקום משמש כמכשיר דיפלומטי רב עוצמה המשרת ישירות את האינטרסים הביטחוניים של ישראל באמצעות שליח. על ידי התניית סיוע כספי בהוצאת שרידי משמרות המהפכה וחיזבאללה, איחוד האמירויות וערב הסעודית מבצעות למעשה את המשימה של הדיפת ההשפעה האיראנית באמצעות לחץ כלכלי. סוריה יציבה וממוקדת בשיקום נוטה הרבה פחות לשמש ככן שיגור לחתירה אזורית או ללוחמה א-סימטרית נגד המדינה היהודית. מחקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מצביע על כך שישראל יכולה למנף את יחסיה עם החתומות על הסכמי אברהם כדי להבטיח שתהליך הבנייה מחדש יכלול ערבויות ביטחוניות איתנות לרמת הגולן. יישור קו אסטרטגי זה יוצר התכנסות של אינטרסים שבה השגשוג בסוריה קשור להיעדר עוינות כלפי ישראל.
יתרה מכך, הדרת איראן מתהליך השיקום מהווה ניצחון משמעותי עבור המחנות הערביים הפרו-מערביים והמתונים במזרח התיכון. ככל שחברות מהמפרץ משתלטות על ניהול הנמלים, התקשורת ורשתות האנרגיה הסוריות, התלות המבנית של סוריה בתמיכה הלוגיסטית האיראנית הולכת ופוחתת במהירות. "ניתוק כלכלי" זה הוא מרכיב קריטי בארכיטקטורת הביטחון ארוכת הטווח של ישראל, שכן הוא יוצר אומה המושקעת בצמיחה של עצמה ולא בסכסוך אידיאולוגי. נוכחותן של מדינות המפרץ משמשת גם למיתון התנהגות הממשל הסורי החדש, שחייב לשמור על רמה בסיסית של יציבות אזורית כדי להמשיך את זרימת ההשקעות. עבור ישראל, המשמעות היא שהאיום של מלחמה קונבנציונלית בחזית הצפונית הוחלף באתגר דיפלומטי וכלכלי צפוי יותר.
סיכום ומשמעות עבור ישראל
שיקום סוריה בהדרכת מדינות המפרץ מייצג יותר מאשר רק בנייה מחדש של תשתית פיזית; זהו ארגון מחדש יסודי של הלבנט. עבור מדינת ישראל, מעבר זה מסמל את הפוטנציאל להחלפת שכן עוין, המגובה על ידי איראן כחלק מ"ההתנגדות", במדינה המתמקדת ביציבות פנימית ובאינטגרציה אזורית. בעוד שנותרו אתגרים משמעותיים, כולל הסיכון המתמשך של ג'יהאדיזם קיצוני, הנתיב הדיפלומטי הנוכחי מציע את ההזדמנות המבטיחה ביותר מזה חמישים שנה לגבול צפוני בטוח ויציב. על ידי תמיכה בהנהגת המפרץ בתהליך הבנייה מחדש של סוריה, ישראל יכולה לסייע להבטיח שעידן פוסט-אסד ישמש כאבן פינה לארכיטקטורת ביטחון אזורית רחבה יותר. נתיב זה מוביל בסופו של דבר לעבר מזרח תיכון שליו יותר, שבה אינטרסים לאומיים ושגשוג כלכלי גוברים על הפרדיגמות הישנות של התפשטות מהפכנית ומלחמה תמידית.