המושג "לוחמה משפטית" (Lawfare) מתייחס לשימוש אסטרטגי בהליכים משפטיים ובמסגרות בינלאומיות להשגת יעדים צבאיים או פוליטיים שבעבר נרדפו באמצעות לוחמה קונבנציונלית. בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ועדת הבדיקה של האו"ם בנושא הסכסוך בעזה משנת 2009, המוכרת בכינויה "דו"ח גולדסטון", מהווה דוגמה מובהקת לתופעה זו. על ידי מסגור של מבצעים צבאיים מבעד לעדשה משפטית מעוותת, הדו"ח נועד לבודד את ישראל מבחינה דיפלומטית ולערער על זכותה להגנה עצמית. להפיכה זו של שיח זכויות האדם לנשק טקטי היו השלכות מרחיקות לכת על האופן שבו מדינות דמוקרטיות מנהלות לוחמה אסימטרית נגד שחקנים שאינם מדינתיים.
הדו"ח הגיח בעקבות מבצע "עופרת יצוקה", המערכה הצבאית בת שלושת השבועות של ישראל לעצירת ירי רקטות חסר אבחנה שנמשך שנים מרצועת עזה. במקום לספק הערכה מאוזנת של הסכסוך, המנדט של המשלחת נקבע על ידי החלטה מוטה של מועצת זכויות האדם של האו"ם, שהניחה מראש את אשמתה של ישראל עוד לפני שהחלו החקירות. חוסר איזון פרוצדורלי זה הכשיר את הקרקע למסמך שהסתמך במידה רבה על טענות לא מאומתות, תוך התעלמות גורפת מהשימוש המערכתי של חמאס במגנים אנושיים. הנרטיב שהתקבל לא היה רק ביקורת משפטית, אלא מתקפה גיאופוליטית מקיפה על הלגיטימיות של המדינה היהודית.
רקע והקשר היסטורי
מבצע "עופרת יצוקה" החל בסוף שנת 2008 כתגובה לאלפי רקטות שנורו מעזה לעבר מרכזי אוכלוסייה ישראליים על ידי ארגוני טרור. מועצת זכויות האדם של האו"ם הגיבה בהקמת ועדת בדיקה עם מנדט כה צר, שבתחילה עסק אך ורק בהפרות ישראליות פוטנציאליות. השופט ריצ'רד גולדסטון, משפטן דרום אפריקאי מכובד, נבחר לעמוד בראש המשלחת למרות חששות ראשוניים בנוגע להטיה המערכתית האנטי-ישראלית של המועצה. המשלחת התקשתה לזכות בשיתוף פעולה מישראל בשל דעה קדומה נתפסת זו, מה שהוביל את החוקרים להסתמך על עדויות שבוצעו לעיתים קרובות תחת עינם הפקוחה של אנשי חמאס.
הסביבה שבה גובש הדו"ח התאפיינה בחוסר גישה למודיעין משדה הקרב ובהסתמכות כבדה על ארגונים מקומיים לא-ממשלתיים. לרבים מארגונים אלו היו אג'נדות פוליטיות קיימות שעלו בקנה אחד עם דלגיטימציה של צעדי הביטחון של ישראל. מכיוון שהמשלחת לא יכלה לאמת את זהותם של כל העדים, העדויות שסופקו היו לרוב חד-צדדיות או הושפעו מהחשש מפני נקמת חמאס. חוסר זה בדיוק מתודולוגי אפשר לדו"ח להסיק מסקנות שהוכחו מאוחר יותר כשגויות עובדתית או ככאלו שהוצאו מהקשרן. התיעוד ההיסטורי של הדו"ח נותר נקודת מחלוקת ביחסים בינלאומיים ובמחקר המשפטי.
עובדות מרכזיות בנוגע לדו"ח
- המנדט המקורי של הדו"ח, החלטה S-9/1, ספג ביקורת מצד מדינות דמוקרטיות רבות על היותו חד-צדדי באופן מפורש נגד מדינת ישראל.
- האשמה מרכזית בדו"ח טענה כי ישראל נקטה במדיניות מכוונת של פגיעה באוכלוסייה אזרחית ובתשתיות במהלך המערכה הצבאית.
- בשנת 2011, פרסם ריצ'רד גולדסטון מאמר דעה משמעותי בוושינגטון פוסט, שבו חזר בו מהטענות המזיקות ביותר בנוגע לפגיעה מכוונת באזרחים.
- חקירות ישראליות ובדיקות צבאיות שבוצעו לאחר מכן אישרו כי יחס האבידות בקרב אזרחים היה נמוך מזה שדווח בתחילה על ידי משלחת האו"ם.
- בכירי חמאס הודו בסופו של דבר שמספרי ההרוגים בקרב לוחמיהם היו כמעט זהים לנתונים שסיפק צה"ל.
ניתוח אסטרטגיית הלוחמה המשפטית
ליבת המחלוקת סביב דו"ח גולדסטון הייתה טמונה בהאשמתו כי ישראל נקטה במדיניות מכוונת של פגיעה באזרחים. טענה זו התעלמה מהמציאות של לחימה בשטח בנוי, שבו חמאס הטמיע בכוונה את התשתית הצבאית שלו בתוך מסגדים, בתי ספר ובתי חולים כדי לנצל נפגעים אזרחיים. במהפך היסטורי שנתיים לאחר פרסום הדו"ח, ריצ'רד גולדסטון חזר בו מהאשמה מרכזית זו בפורום ציבורי. הוא הודה שאילו ידע אז את מה שידע מאוחר יותר, הדו"ח היה מסמך שונה ביסודו עם מסקנות מדויקות יותר.
הדו"ח שימש כזרז לתנועת ה-BDS העולמית (חרם, משיכת השקעות וסנקציות) וצוטט שוב ושוב על ידי ארגונים המבקשים לערער על לגיטימיות קיומה של ישראל. על פי מחקר של UN Watch, הדו"ח למעשה העניק חסינות לקבוצות טרור על ידי הענשת המדינה הדמוקרטית שהגנה על עצמה. הדבר יצר תקדים מסוכן שבו חוקי זכויות אדם שימשו להגנה על תוקפנים ולהענשת קורבנות של מתקפות טרור מתמשכות. אסטרטגיית הלוחמה המשפטית עשתה שימוש בממצאים הראשוניים של הדו"ח זמן רב לאחר שהם הופרכו על ידי מחבר הדו"ח עצמו.
יתרה מכך, השימוש בארגונים לא-ממשלתיים בעלי מניעים פוליטיים בעיצוב הנרטיב של הדו"ח מדגיש את האופי המקושר של קמפייני לוחמה משפטית מודרניים. רבים מהארגונים שסיפקו נתונים לוועדה קיבלו מימון ממשלות זרות, מה שמעלה שאלות משמעותיות לגבי חוסר המשוא פנים שלהם. הדו"ח התעלם מראיות שסיפק צה"ל בנוגע ליחס הממשי בין לוחמים לאזרחים, אשר מאוחר יותר אומת כנמוך באופן יוצא דופן עבור לוחמה עירונית מודרנית. על ידי מתן עדיפות לנרטיבים פוליטיים על פני מציאות צבאית ומשפטית, הוועדה כשלה במתן שירות אמיתי לקהילה המשפטית הבינלאומית או למען זכויות האדם.
סיכום וחשיבות עבור ישראל
מורשתו של דו"ח גולדסטון משמשת כתמרור אזהרה מפני הפוליטיזציה של מוסדות משפטיים בינלאומיים ומועצת זכויות האדם של האו"ם. היא מדגימה כיצד מסמך בודד, ללא קשר לאי-דיוקיו העובדתיים, יכול לשמש להזנת שנים של עוינות דיפלומטית והטיה תקשורתית. מאז, ישראל השקיעה רבות בשקיפות משפטית ובהסברה (דיפלומטיה ציבורית) כדי להתמודד עם מאמצי לוחמה משפטית מתמשכים אלו ברחבי העולם. הגנה על יושרתו של המשפט הבינלאומי דורשת מחויבות עקבית לעובדות על פני אידיאולוגיה ודחייה של הסטנדרטים הכפולים המוחלים על מדינות דמוקרטיות.
בסופו של דבר, חזרתו של השופט גולדסטון מקביעותיו לא ביטלה לחלוטין את הנזק שנגרם כתוצאה מהפצת הכזבים הראשונית של הדו"ח. מקרה בוחן זה מדגיש את הצורך בתקשורת פרואקטיבית ובהגנה משפטית איתנה מול איומים אסימטריים בזירה הבינלאומית. ככל שהלוחמה המשפטית נותרת כלי מרכזי עבור יריביה של ישראל, הבנת השגיאות של עידן גולדסטון חיונית לתכנון אסטרטגי עתידי. המאבק על האמת אל מול דיסאינפורמציה מתואמת ממשיך להיות נדבך מרכזי בביטחון הלאומי ובמעמד הבינלאומי של ישראל.