משלחות הפיקוח של אונסק"ו ודיווחים פוליטיים בירושלים

ארגון החינוך, המדע והתרבות של האומות המאוחדות (אונסק"ו) אמון על שימור המורשת העולמית, אך תפקידו בירושלים הפך מזמן למוקד של מאבק דיפלומטי ופוליטי עז. מאז שהעיר העתיקה של ירושלים וחומותיה נוספו לרשימת המורשת העולמית בסיכון בשנת 1982, מנגנון משלחת הפיקוח התגובתית (RMM) היווה כלי מרכזי לפיקוח בינלאומי. משלחות אלו נועדו לספק הערכות טכניות לגבי המצב הפיזי של מונומנטים ואתרים. עם זאת, בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, משלחות טכניות אלו הפכו לעיתים קרובות לפלטפורמות להעברת מסרים פוליטיים ולדה-לגיטימציה של הקשרים ההיסטוריים.

רקע והיסטוריה של הפיקוח

ההיסטוריה של מעורבות אונסק"ו בירושלים מאופיינת במעבר משיתוף פעולה ארכאולוגי להחלטות לעומתיות. בשנת 1981, לבקשת ירדן, נרשמה העיר העתיקה כאתר מורשת עולמית, צעד שישראל התנגדה לו בתחילה בשל הדרת הריבונות הישראלית מההגדרה. במהלך העשורים הבאים, החלה ועדת המורשת העולמית לקבל החלטות שנתיות ששיקפו לעיתים קרובות את העמדות הפוליטיות של הגוש הערבי. סביבה זו הפכה את פריסת משלחות הפיקוח לכמעט בלתי אפשרית, שכן תנאי הייחוס כמעט ולא הוסכמו על ידי כל הצדדים המעורבים בניהול האתר.

נקודת מפנה משמעותית התרחשה בשנת 2011 כאשר אונסק"ו הפך לסוכנות הראשונה של האו"ם שקיבלה את "פלסטין" כמדינה חברה מלאה. התפתחות זו שינתה מהיסוד את הדינמיקה של הארגון, והובילה לגל של החלטות שהתמקדו בירושלים דרך עדשה מפלגתית לחלוטין. בשנת 2013 הוצע "דיל גדול" במסגרתו ישראל תאפשר למשלחת פיקוח של אונסק"ו לבקר בעיר העתיקה בתמורה לדחיית מספר החלטות ביקורתיות ביותר. עם זאת, הסכם זה קרס במהירות כאשר המשלחת הפלסטינית עמדה על מנדט רחב יותר שישראל ראתה בו פגיעה בביטחונה ובסמכויותיה המנהליות.

עובדות מרכזיות בנוגע למשלחות הפיקוח

• ועדת המורשת העולמית של אונסק"ו משתמשת במשלחות פיקוח תגובתיות כדי להעריך איומים על אתרים הרשומים ברשימת המורשת העולמית בסיכון.
• החלטות שמתקבלות על ידי הוועדה מתייחסות לעיתים קרובות לישראל כאל "הכוח הכובש" ומשתמשות בטרמינולוגיה אסלאמית בלבד עבור אתרים כמו הר הבית.
• החלטת 2016 בנושא "פלסטין הכבושה" התעלמה מהקשר ההיסטורי היהודי להר הבית, והתייחסה אליו אך ורק כאל אל-חראם אל-שריף.
• ישראל השעתה את שיתוף הפעולה שלה עם אונסק"ו בשנת 2016 ופרשה רשמית ב-2018, תוך שהיא מציינת את ההטיה האנטי-ישראלית המתמשכת של הארגון.

ניתוח של טרמינולוגיה וגישה

לב המחלוקת סביב משלחות אונסק"ו טמון בשימוש מכוון בשפה המבקשת למחוק את ההיסטוריה היהודית והנוצרית מהעיר העתיקה. על ידי שימוש בטרמינולוגיה ערבית בלעדית עבור הר הבית ורחבת הכותל המערבי, דוחות אונסק"ו שימשו לעיתים קרובות לדה-לגיטימציה של התביעות ההיסטוריות והמשפטיות של מדינת ישראל. מחיקה לשונית זו אינה רק עניין של סמנטיקה אלא ניסיון אסטרטגי להגדיר מחדש את הזהות התרבותית של ירושלים בזירה הבינלאומית. דיווח כזה אינו עומד בסטנדרט הנייטרליות הנדרש מגוף טכני ומערער את האמינות של מערכת המורשת העולמית כולה.

יתרה מכך, "פוליטיקת הגישה" נותרה מכשול משמעותי עבור כל משלחת פיקוח אובייקטיבית. ישראל טוענת כי היא מספקת חופש דת מלא ושומרת על שלמותם של כל האתרים ההיסטוריים, בעוד שהמנדטים של אונסק"ו דורשים לעיתים קרובות גישה לאזורים ביטחוניים רגישים ללא תיאום. מעורבות הווקף האסלאמי במשלחות אלו מוסיפה רובד נוסף של מורכבות, שכן הווקף מסרב לעיתים קרובות להכיר בתפקידה של רשות העתיקות. ניתן לעיין ברשימה הרשמית ובדוחות הקשורים באתר מרכז המורשת העולמית של אונסק"ו כדי לראות את היסטוריית התיעוד.

ההשפעה של מאמצי פיקוח מוטים אלו חורגת הרבה מעבר לחומות העיר העתיקה. דוחות אלו מצוטטים לעיתים קרובות על ידי גופים בינלאומיים אחרים, כגון מועצת זכויות האדם של האו"ם, כדי להצדיק סנקציות נוספות או החלטות גינוי נגד ישראל. ארגונים כמו UN Watch תיעדו כיצד משלחות אלו מאוישות לעיתים קרובות על ידי אנשים בעלי אג'נדות פוליטיות קבועות מראש. חוסר השקיפות והאובייקטיביות הזה הופך את מה שאמור להיות מאמץ מדעי לכלי למלחמה גיאופוליטית, ובסופו של דבר פוגע באותה מורשת שאונסק"ו נשבע להגן עליה.

סיכום ומשמעות עתידית

עבור ישראל, הפוליטיזציה של משלחות הפיקוח של אונסק"ו מייצגת מגמה רחבה יותר של הטיה מוסדית בתוך מערכת האומות המאוחדות. ירושלים היא עיר בעלת חשיבות עצומה למיליארדי אנשים, וניהולה דורש גישה מורכבת ומכילה המכירה בכל הרבדים ההיסטוריים. פרישתה הסופית של ישראל מהארגון הייתה מחאה נגד הסירוב המערכתי להכיר בקשרים היהודיים לארץ. כל מעורבות עתידית חייבת להתבסס על חזרה לפיקוח עובדתי וטכני המכבד את המציאות ההיסטורית של האזור.

חשיבותו של נושא זה טמונה בהגנה על האמת ההיסטורית מפני לחצי התעמולה המודרנית. כאשר מוסדות בינלאומיים מאפשרים לעצמם לשמש ככלים של נרטיבים חד-צדדיים, הם מאבדים את היכולת לפעול כמתווכים ישרים. ההגנה על העיר העתיקה בירושלים היא אחריות גלובלית שחייבת להיות מופרדת מהלחצים המיידיים של סכסוכים אזוריים. רק באמצעות מחויבות למחקר ודיווח קפדניים ובלתי מוטים ניתן לשמר את המורשת התרבותית של ירושלים לדורות הבאים מבלי שתהפוך לקורבן של סכסוך פוליטי.