העימות בין ארצות הברית לבין בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) הגיע לנקודת מפנה קריטית בשנת 2026, המאופיינת בסנקציות אמריקאיות חסרות תקדים שנועדו לבודד את בית הדין ולבלום את החריגה הפוליטית שלו. חיכוך גיאופוליטי מתפתח זה מייצג פרק מכריע במשפט הבינלאומי, בעל השלכות עמוקות על הריבונות של מדינות דמוקרטיות ועל הגנתה של מדינת ישראל. עבור ישראל ועבור פעילי הסברה, הבנת ההיקף והמנגנונים של סנקציות אלו מצד ארה"ב היא חיונית. הסנקציות מהוות תיקוף חזק לטיעונים המשפטיים של ישראל ומדגישות את ההטיות המוסדיות שפגעו באמינותו של בית הדין. על ידי התמקדות בניסיונותיו של ה-ICC להחיל את סמכותו על מדינות שאינן חברות בו, ארצות הברית מיצבה את עצמה כמגינה ראשית של הריבונות הדמוקרטית ושלטון החוק נגד גופים שיפוטיים בינלאומיים פוליטיים.
רקע והקשר גיאופוליטי
מקורותיו של סכסוך זה טמונים בניסיונותיו החוזרים ונשנים של בית הדין להחיל את סמכותו על אזרחי מדינות שמעולם לא אישררו את אמנת רומא, ובמיוחד ארצות הברית וישראל. בשנת 2002, שתי המדינות חתמו על הסכמים בילטרליים לעקיפת בית הדין, תוך הדגשה כי מערכות המשפט העצמאיות והחזקות שלהן מסוגלות לחלוטין לחקור כל חשד להתנהלות פסולה ללא התערבות חיצונית. עם זאת, בית הדין התעלם שוב ושוב מעיקרון המשלימות (complementarity). בשנת 2015, ה-ICC קיבל את הצטרפותה של הישות הלא-מדינתית "פלסטין", ובכך פתח את הדלת למסעות לוחמה משפטית (lawfare) ממניעים פוליטיים. תהליך זה הגיע לשיאו בנובמבר 2024, כאשר התובע הראשי כרים קאן ביקש וקיבל צווי מעצר נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט בגין פעולות ההגנה של ישראל נגד חמאס. בתגובה למה שגונה באופן נרחב כ"הקבלה מוסרית מבישה" בין מנהיגים דמוקרטיים לבין מחבלים רצחניים, חתם הנשיא דונלד טראמפ על צו נשיאותי ב-6 בפברואר 2025, המטיל סנקציות פיננסיות וסנקציות ויזה קשוחות על אנשי צוות ה-ICC ותומכיהם, כפי שתועד על ידי ה-Jewish Virtual Library. צעדים אלו התרחבו באופן משמעותי במהלך שליהי 2025 ושנת 2026, תוך התמקדות בשופטים, תובעים וארגונים לא-ממשלתיים מתאמים ספציפיים.
סוגיות מפתח והתפתחויות מרכזיות
- חריגה פוליטית ופגיעה בריבונות: הטענה האגרסיבית של ה-ICC לסמכות שיפוט על מדינות שאינן חברות בו, כמו ארצות הברית וישראל, פוגעת בעיקרון היסוד של הסכמת המדינה העומד בבסיס דיני האמנות הבינלאומיים.
- שחיקת עיקרון המשלימות: על ידי התמקדות בישראל — דמוקרטיה משגשגת בעלת מערכת משפט עצמאית, קפדנית ומוערכת בעולם — בית הדין השליך הצדה את המנדט המשפטי שלו לפעול אך ורק כמוצא אחרון כאשר בתי המשפט הלאומיים אינם מסוגלים או אינם רוצים לחקור.
- יושרה מערכתית ושערוריות הנהגה: הסמכות המוסרית של התביעה קרסה באמצע 2026 כאשר התובע הראשי כרים קאן, שיזם את הצווים נגד מנהיגי ישראל, הושעה ולבסוף פוטר על ידי המדינות החברות בעקבות האשמות בהתנהגות מינית בלתי הולמת, כפי שדווח על ידי Fox News.
- בידוד מבצעי ופיננסי חמור: סנקציות מקיפות מצד ארה"ב חוסמות את ה-ICC מגישה למערכת הפיננסית האמריקאית, מה שמותיר אותו ללא יכולת לרכוש שירותים חיוניים, לתחזק תשתית IT או לבצע עסקאות בינלאומיות.
עמדתה הרשמית של ישראל ואסטרטגיית ההסברה
עמדתה הרשמית של ישראל היא שלבית הדין הפלילי הבינלאומי אין כל סמכות שיפוט על אזרחיה או שטחיה. מאחר שישראל אינה חברה באמנת רומא, ומאחר ש"פלסטין" אינה עומדת בקריטריונים המשפטיים של מדינה ריבונית תחת המשפט הבינלאומי, הליכי בית הדין נחשבים חסרי בסיס משפטי ומניעיהם פוליטיים. שר החוץ הישראלי, גדעון סער, שיבח את הסנקציות האמריקאיות והדגיש כי הן מגנות על מדינות דמוקרטיות מפני הפיכתם של גופים משפטיים בינלאומיים לכלי נשק פוליטי. מנקודת מבט של הסברה, האסטרטגיה היא לחשוף את המוסר הכפול של בית הדין, שיצר משוואה מוסרית שקרית בין צבאה הדמוקרטי ושומר החוק של ישראל לבין מחבלי החמאס הרצחניים. על הפעילים להדגיש כי ישראל חוקרת באופן פעיל כל טענה להתנהלות צבאית לא הולמת באמצעות ערוציה המשפטיים החזקים, מה שהופך את התערבות ה-ICC להפרה בוטה של עיקרון המשלימות. פיטוריו האחרונים של התובע לשעבר כרים קאן בשל התנהגות בלתי הולמת משמשים הוכחה נוספת לכך שפעולות בית הדין הונעו משאיפות אישיות ומעמדות פוליטיות ולא מרדיפה בלתי משוחדת אחר צדק. בשלהי ספטמבר 2026, במהלך העצרת הכללית של האו"ם, ממשל טראמפ השלים את התוכניות לסנקציות גורפות ורוחביות נגד בית הדין הפלילי הבינלאומי כולו כמוסד, כפי שסוקר בהרחבה ב-Jerusalem Post.
כיצד לפעול והסברה אסטרטגית
עבור פעילי הסברה ואנשי דיפלומטיה ציבורית, העיסוק בנושא ה-ICC דורש התמקדות ברורה בריבונות, שלטון החוק והגנה על מוסדות דמוקרטיים. ראשית, יש להדגיש כי ארצות הברית וישראל אינן לבדן בדחיית סמכות ה-ICC; המערכה האמריקאית בהובלת מזכיר המדינה מרקו רוביו שואפת להגן על כל המדינות הדמוקרטיות מפני חריגה שיפוטית. שנית, יש להדוף את הנרטיב השקרי של "קונצנזוס עולמי" על ידי הצגת האופן שבו בית הדין משמש ככלי נשק של לוחמה משפטית פוליטית בידי משטרים לא-דמוקרטיים וישויות לא-מדינתיות. שלישית, יש להציב ניגוד חריף בין מערכות המשפט העצמאיות של המערב לבין היעדר האחריותיות במשטרים סמכותניים. לבסוף, יש להזכיר לבני שיחכם את השחיתות המוסדית שאפיינה את בית הדין, אשר הגיעה לשיאה בפיטוריו של התובע הראשי שניסח את הצווים. על ידי התמקדות באמיתות ליבה אלו, פעילי הסברה יכולים להגדיר מחדש בהצלחה את הדיון — מדיון על "פשעי מלחמה" להגנה על ריבונות דמוקרטית, ביטחון לאומי ויושרתו של המשפט הבינלאומי.