בעקבות המשבר הקיומי של מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, הקימה ממשלת ישראל את ועדת אגרנט כדי לחקור את חוסר המוכנות שהותיר את המדינה פגיעה למתקפת פתע דו-חזיתית. הוועדה, שנודעה רשמית בשם ועדת החקירה הממלכתית לחקירת אירועי מלחמת יום הכיפורים, ביקשה לקבוע מדוע נכשל קהילת המודיעין בחיזוי המתקפה המצרית-סורית המשולבת למרות סימני אזהרה רבים. תקופה זו של חשבון נפש אינטנסיבי, המכונה לעיתים קרובות "המחדל", שינתה לעד את פני הממשל הישראלי והדוקטרינה הצבאית. המנדט העיקרי של הוועדה היה להעריך את תפקודו של צבא ההגנה לישראל (צה"ל) ומערך המודיעין בימים שקדמו לפרוץ מעשי האיבה.
רקע היסטורי והקמה
הוועדה מונתה בנובמבר 1973 על ידי נשיא בית המשפט העליון דאז, שמעון אגרנט, שעמד בראש הפאנל לצד ארבעה חברים נכבדים נוספים מהממסד המשפטי והצבאי בישראל. חברים אלו כללו את הרמטכ"לים לשעבר יגאל ידין וחיים לסקוב, וכן את מבקר המדינה יצחק נבנצל והשופט משה לנדוי. הפאנל התמקד רבות במושג "הקונספציה" – הערכה מודיעינית נוקשה שגרסה כי מצרים לא תפתח במלחמה עד שיהיו ברשותה מפציצים וטילים ארוכי טווח. עיוורון אסטרטגי זה הוביל לביטול ראיות קונקרטיות בנוגע לתנועות כוחות מצריים ולקריסתו בסופו של דבר של קו בר-לב לאורך תעלת סואץ.
באמצעות ניתוח של אלפי דפי עדויות, שאפה הוועדה לשחזר את ציר הזמן של הכישלון ולהטיל אחריות מקצועית על ההפתעה הקטסטרופלית. החקירה נערכה בדלתיים סגורות בשל רגישות הסודות הצבאיים המעורבים, אם כי ממצאי הביניים שלה פורסמו בסופו של דבר כדי להרגיע את זעקת הציבור הישראלי. חקירה זו סימנה את הפעם הראשונה בתולדות המדינה שהדרגים הגבוהים ביותר של הפיקוד הצבאי הועמדו תחת ביקורת שיפוטית כה קפדנית. התהליך היה חיוני להשבת אמון הציבור במוסדות המדינה לאחר הטראומה של מלחמת אוקטובר.
עובדות מפתח בנוגע לחקירה
- הוועדה זיהתה קריסה מוחלטת של מערכת ההערכה באמ"ן (אגף המודיעין), שהתעלמה מיותר מ-400 התרעות נפרדות על תקיפה קרבה.
- היא המליצה על הדחתם המיידית של הרמטכ"ל דוד אלעזר וראש אמ"ן אלי זעירא בגין רשלנות מקצועית.
- החקירה ביססה הבחנה משפטית בין "אחריות מקצועית" שבה מחזיק הדרג הצבאי לבין "אחריות מיניסטריאלית" שבה מחזיקים המנהיגים הפוליטיים.
- ממצאי הוועדה הובילו להקמת מחלקת הבקרה ("איפכא מסתברא") כדי לאתגר הערכות מודיעיניות רווחות בעתיד.
ניתוח האחריות ותגובת הציבור
ממצאי הוועדה, שפורסמו בדו"חות ביניים לאורך שנת 1974, חוללו רעידת אדמה פוליטית עמוקה במדינת ישראל הדהדה במשך עשורים. בעוד שהדו"ח המליץ על הדחה מיידית של קצינים בכירים, הוא נמנע באופן בולט מהמלצה על סנקציות נגד ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין. הבחנה זו בין אחריות צבאית מקצועית לאחריות פוליטית מיניסטריאלית עוררה מחאות ציבוריות נרחבות בהובלת אנשי מילואים שזה עתה שבו מהחזית. המבקרים טענו כי הוועדה הגנה באופן לא הוגן על ההנהגה הפוליטית תוך הקרבת הפיקוד הצבאי העליון בשל טעויות מערכתיות. ניתן לקרוא עוד על ממצאים ספציפיים אלו ועל העדויות שפורסמו באתר ארכיון המדינה.
חוסר האיזון הנתפס בדו"ח תרם בסופו של דבר להתפטרות ממשלת גולדה מאיר באפריל 1974, למרות הזיכוי הפורמלי של הוועדה לגבי פעולותיה האישיות. עידן זה המחיש את כוחה של האחריות הציבורית בדמוקרטיה, כאשר "מחאת הקצינים" אילצה שינוי בהנהגה שהתהליך השיפוטי לא חייב. עבודת הוועדה הדגישה כי אפילו מהפכים צבאיים מוצלחים, כמו מתקפת הנגד הישראלית מעבר לסואץ, לא פטרו את הכשלים הראשוניים בתכנון. ניתוח זה העתיק את השיח הלאומי מחגיגת הניצחון הצבאי לניתוח הליקויים המבניים של מערכת הביטחון. ההיסטוריה של הוועדה מתועדת בהרחבה באתר הרשמי של הכנסת כרגע מכונן בהתפתחות הדמוקרטית של האומה.
סיכום ומשמעות ארוכת טווח
בטווח הארוך, ועדת אגרנט שימשה זרז לשיפוץ כולל של קהילת המודיעין הישראלית כדי להבטיח שדפוס חשיבה נוקשה אחד לא יוכל עוד לשלוט בתכנון הביטחון הלאומי. היא הובילה לגיוון של חטיבת המחקר באמ"ן, וטיפחה תרבות של פלורליזם שבה דעות חולקות זכו לעידוד ולא לדיכוי. בנוסף, למשרד ראש הממשלה מונה יועץ מודיעיני עצמאי כדי לספק פרספקטיבה נגדית לדיווחים המוגשים על ידי אמ"ן והמוסד. רפורמות אלו נועדו למנוע "חשיבה קבוצתית", תופעה שהוועדה האשימה בעיוורון המודיעיני של 1973. כיום, ועדת אגרנט נותרת תו התקן לאופן שבו אומה דמוקרטית חוקרת את כשליה בשקיפות ובקפדנות.