ביום ה-124 למבצע "אריה שואג", השמיים מעל איראן שקטים — אך המלחמה רחוקה מסיום. הזעם הקינטי שאפיין את חודשיה הראשונים של המערכה הצבאית הישירה של ישראל נגד הרפובליקה האסלאמית פינה את מקומו לדבר מה מסוכן אף יותר: תקופת ביניים דיפלומטית שבה כל צד מתמרן כדי להשיג יתרון, בעוד השעון של מסגרת שישים הימים מתקתק ללא רחם לקראת המועד האחרון. הודעתה של קטר ב-2 ביולי כי השיחות העקיפות בין ארה"ב לאיראן הניבו "התקדמות חיובית" היא האות המעודד ביותר מאז חתימת מזכר ההבנות בארמון ורסאי ב-18 ביוני — אך מתחת לפני השטח, שלושה קווי שבר מבניים מאיימים לנפץ את המבנה כולו עוד לפני שניתן יהיה להגיע להסכם סופי.
שדה הקרב משתתק — לעת עתה
אף תקיפה של חיל האוויר הישראלי בשטח איראן לא אושרה בחלון הזמנים של 48 השעות שהסתיים ב-2 ביולי 2026. לא דווח על מתקפות טילים בליסטיים או כטב"מים איראניים על שטח ישראל באותה תקופה. חילופי האש הקינטיים האחרונים שאומתו התרחשו ב-29 ביוני, כאשר כוחות אמריקאיים ואיראניים החליפו אש ליד מצר הורמוז — תקרית שהסתיימה בכך שגורם בממשל טראמפ אמר ל-CNN כי שני הצדדים "יסוגו לעת עתה" וכי השיחות הטכניות נותרו "על המסלול". רגיעה יחסית זו מייצגת את ההפוגה הממושכת ביותר במעשי האיבה מאז החל מבצע "אריה שואג" ב-28 בפברואר, כאשר כוחות ישראליים ואמריקאיים פתחו במתקפות מתואמות נגד תשתית הגרעין, ההגנה האווירית ומוקדי הפיקוד של משמרות המהפכה האסלאמית של איראן.
ההשעיה המבצעית עולה בקנה אחד עם תנאי מזכר ההבנות של ורסאי, אשר כונן מסגרת להפסקת אש והציב את התנאים לפתרון דיפלומטי רחב יותר. אך אין לטעות ולחשוב שהשקט בשמיים הוא שלום. מערכת הביטחון של ישראל שומרת על מוכנות מבצעית מלאה, ויכולתו המוכחת של חיל האוויר לפעול בעומק השטח האיראני — אשר תוקפה לאורך יותר משלושה חודשים של פעילות מתמשכת — נותרת מקור המינוף החשוב ביותר העומד בבסיס המשא ומתן הנוכחי. האיום המהימן בחידוש התקיפות הוא שמעניק לדיפלומטיה את עמוד השדרה שלה.
המבוי הסתום בנושא הפיקוח הגרעיני
המחלוקת הלא-פתורה בעלת ההשלכות הרבות ביותר מתמקדת בגישת סבא"א למתקני הגרעין של איראן. ב-24 ביוני אישר מנכ"ל סבא"א, רפאל גרוסי, באופן פומבי כי פקחים "אכן יבקרו" באתרי גרעין איראניים במסגרת מזכר ההבנות, והצהיר כי סוכנותו "תעבוד על הפרטים המעשיים — תאריכים, נהלים, מקומות — בקרוב מאוד." גרוסי חיזק עמדה זו ב-26 ביוני, כשאמר לכתבים כי המזכר "מציין במפורש שהחלק הגרעיני של מזכר ההבנות יפוקח וינוטר על ידי סבא"א," כפי שדווח ב-Fox News.
טהראן, לעומת זאת, מציגה נרטיב שונה לחלוטין. סגן שר החוץ של איראן הצהיר כי הגישה למתקני הגרעין שהופצצו — אותם אתרים שהשמדתם הייתה יעד מרכזי במטחי הפתיחה של מבצע "אריה שואג" — תידון רק במסגרת הסכם סופי, ולא במהלך שלב הביניים הנוכחי. ה-Epoch Times דיווח ב-23 ביוני כי איראן הצהירה במפורש שאין לה תוכניות לאפשר פיקוח על אתרי גרעין שהופצצו תחת המסגרת הקיימת. הדבר מייצר סתירה ישירה ובלתי ניתנת ליישוב לכאורה בין הפרשנויות הפומביות של וושינגטון וטהראן להסכם שעליו חתמו שתיהן בוורסאי. אם איראן תמשיך להציב מכשולים בפני הפיקוח, כל נקודת המוצא של מזכר ההבנות — לפיה דה-אסקלציה צבאית תומר בשקיפות גרעינית הניתנת לאימות — תקרוס.
לבנון: הפתיל הבוער
בעוד החזית האיראנית שקטה, לבנון נותרת מוקד חי ותנודתי המאיים לגרור את כל מסגרת הפסקת האש לתהום. בסביבות ה-19–20 ביוני, תקיפות ישראליות בלבנון הרגו לפחות 47 בני אדם במה ש-CNN תיאר כיום הקטלני השני ביותר בלבנון מאז החלה המלחמה הרחבה יותר. חזבאללה הגיב בהריגת ארבעה חיילים ישראלים במארב, מתקפה שאליה התייחס ראש ממשלת ישראל נתניהו באופן ישיר, כשהצהיר כי ישראל "לא תסבול התקפות נגד חיילינו או שטחנו, ותגבה מחיר כבד מאוד מחזבאללה," כפי שדווח ב-New York Times ב-19 ביוני.
איראן ניצלה את המשך הפעולות של ישראל בלבנון כתירוץ לערעור על תנאי מזכר ההבנות. טהראן הציגה את הזירה הלבנונית כהצדקה להטלה מחדש וזמנית של המצור על מצר הורמוז ב-22 ביוני, תוך שהיא מאשימה את ממשל טראמפ בכך שהוא מאפשר לישראל להפר את רוח ההסכם. קישור זה בין לבנון לבין המשא ומתן הרחב יותר עם איראן הוא בדיוק הדינמיקה שממנה חששו האסטרטגים הישראלים: חזבאללה, גם במצבו המוחלש, משמש כמנוף של איראן לסחיטת ויתורים או למוטט מסגרות שאינן משרתות את האינטרסים של טהראן. תא מניעת החיכוך עבור לבנון שהוקם במהלך שיחות שווייץ ב-22 ביוני — בתיווך פקיסטן וקטר כחלק ממפת דרכים של שישים יום — הוא ניסיון ליצור חומת אש שתפריד בין הסכסוך בלבנון לבין הערוץ הגרעיני, אך יעילותו טרם הוכחה.
מצר הורמוז: מד הלחץ של המלחמה
מצר הורמוז, שדרכו עובר בדרך כלל כרבע מנפט התובלה הימית העולמי, ממשיך לתפקד כמעין מד לחץ כלכלי של המלחמה. בעקבות הטלתו מחדש והזמנית של המצור האיראני ב-22 ביוני, המצר נפתח מחדש באופן חלקי בלבד. פיקוד המרכז של ארה"ב דיווח על ליווי של כ-200 ספינות במעבר לאורך כחודש — שבריר מהנפח הרגיל של כ-3,000 כלי שיט בחודש. הדבר מייצג שיבוש חמור של הסחר הימי העולמי, אם כי לא סגירה מוחלטת כפי שרבים חששו בשבועות הראשונים של המלחמה.
ההשלכות הכלכליות היו משמעותיות, אך יש לציין כי לא היו קטסטרופליות. מחיר חבית נפט מסוג ברנט ירד אל מתחת ל-84 דולרים לחבית בעקבות ההכרזה על השלום ב-15 ביוני, והמשיך במגמת הירידה שלו. ה-Financial Times דיווח ב-2 ביולי כי פקידים בדרג שר האוצר הבריטי יקבלו תדרוך שלפיו המלחמה באיראן גרמה ל-"פחות נזק מכפי שחששו תחילה" לכספי הציבור הבריטיים — נתון המצביע על חוסן כלכלי מערבי רחב יותר. תחזית קרן המטבע הבינלאומית מאפריל צפתה כי כלכלתה של איראן עצמה תתכווץ ב-6.1 אחוזים בשנת 2026, בעוד שבריטניה עמדה בפני הפחתה של 0.5 נקודת אחוז בצמיחה, כפי שדיווח ה-BBC. נתונים אלה מדגישים אסימטריה בסיסית: הברית המערבית יכולה לספוג את העלויות הכלכליות של סכסוך זה בקלות רבה בהרבה מאשר הרפובליקה האסלאמית יכולה.
המלחמה במספרים
נכון לחשבון המקיף האחרון שנערך בסביבות ציון מאה הימים ב-7 ביוני, מחירה המצטבר של מבצע "אריה שואג" עומד על הנתונים הבאים: למעלה מ-1,348 אזרחים איראנים נהרגו מאז ה-28 בפברואר, נתון שצוטט על ידי נציג איראן באו"ם בפני מועצת הביטחון; 29 אזרחים נהרגו במדינות המפרץ הערביות שנפגעו מטילים איראניים שכוונו לעבר תשתיות בסיסים אמריקאיים; 26 ישראלים נהרגו; ו-13 אנשי צבא אמריקאים נהרגו, מספר שאושר על ידי מספר מקורות, כולל Fox News. מסוק אפאצ'י של צבא ארה"ב הופל על ידי כוחות איראניים בסביבות תחילת יוני, מה שמדגיש את המחיר האמיתי ששילמו כוחות ארה"ב הפועלים בזירה. מספרים אלה, הגם שהם טרגיים, משקפים את העליונות הטכנולוגית והאסטרטגית המוחצת של הקואליציה הישראלית-אמריקאית — ואת המחיר ההרסני ששאיפותיה הגרעיניות של משטר האייתוללות באיראן גבו מבני עמו שלו.
תחזית אסטרטגית: 47 הימים שיעצבו את המזרח התיכון
היום ה-124 מוצא את מבצע "אריה שואג" בנקודת מפנה. שעון שישים הימים של מזכר ההבנות שהחל לתקתק ב-18 ביוני מותיר כ-47 ימים להשגת הסכם סופי מחייב. סגן הנשיא ג'יי-די ואנס, שהוביל את המשלחת האמריקאית בשווייץ, ושר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י, שהכריז על "התקדמות גדולה" לאחר ישיבת הפתיחה, חייבים כעת לתרגם את האופטימיות הדיפלומטית לתנאים הניתנים לאכיפה. הסתירות המבניות הן מרתיעות: איראן מתעקשת שהפיקוח הגרעיני על האתרים שהופצצו ימתין להסכם סופי; ישראל מתעקשת על חופש פעולה מבצעי בלבנון נגד חזבאללה; ומצר הורמוז נותר נשק שטהראן הפגינה נכונות להפעיל בכל עת שתחפוץ.
ממשל טראמפ ניצב בפני המשימה הבלתי מעוררת קנאה של כפיית איפוק ישראלי בלבנון בו-זמנית עם דרישת ציות איראני בנושא הגישה לסבא"א — שני לחצים פוליטיים סותרים לחלוטין שעשויים להתגלות כבלתי ניתנים ליישוב במסגרת אחת. הדיווח של קטר על "התקדמות חיובית" מציע חוט של תקווה, אך ההיסטוריה של הדיפלומטיה הגרעינית האיראנית רצופה בהסכמי ביניים שבהם השתמשה טהראן כדי לקנות זמן תוך קידום מטרותיה האסטרטגיות. עמדתה של ישראל חייבת להישאר חד-משמעית: יכולתו המוכחת של חיל האוויר להגיע לכל מטרה באיראן אינה קלף מיקוח שיש לוותר עליו, אלא הערובה הקבועה לכך שהרפובליקה האסלאמית לעולם לא תשיג פריצת דרך גרעינית. התותחים עשויים להיות שקטים ביום ה-124, אך המערכה על עתיד המזרח התיכון מנוהלת באמצעות כל מילה המוחלפת בדוחה ובז'נבה — ועל ישראל להבטיח שכאשר ייכתבו התנאים הסופיים, הם ישקפו את מציאות שדה הקרב שמבצע "אריה שואג" כונן.