אחיזת החנק בהורמוז מגדירה את השלב החדש של המלחמה

ביומו ה-166 של מבצע "אריה שואג", העימות הצבאי הישיר בין ישראל, ארצות הברית והרפובליקה האסלאמית של איראן נכנס לשלב שנראה פחות כמו מערכת אוויר קונבנציונלית ויותר כמו מצור. עם שמונה כלי שיט מסחריים בלבד שחצו את מצר הורמוז ב-12 באוגוסט — בהשוואה לכ-140 ביום לפני השקת המערכה ב-28 בפברואר — מרכז הכובד של המלחמה נדד באופן מכריע מהשמיים מעל אספהאן ונתנז לנתיב המים הצר שנושא חמישית מאספקת הנפט העולמית. בשתי היממות האחרונות לא דווח על תקיפות מאושרות של חיל האוויר הישראלי על תשתיות גרעיניות או צבאיות איראניות, ואף לא שוגרו מטחי טילים בליסטיים איראניים לעבר שטח ישראל. השקט הקינטי, עם זאת, עומד בניגוד לסכסוך שמתעצם בכל ציר אחר: כלכלי, דיפלומטי ופוליטי.

מצר הורמוז: מנוף הכוח האחרון של איראן

ההתפתחות המשמעותית ביותר של היום ה-166 היא המשך קריסתו של השייט המסחרי במצר הורמוז. על פי נתוני השילוח של Kpler שצוטטו על ידי Newsmax, שמונת כלי השיט שעליהם חקו ב-12 באוגוסט מייצגים את הסך היומי הנמוך ביותר מאז ה-5 באוגוסט, וירידה מדהימה של 94 אחוזים מנקודות הייחוס שלפני המלחמה. מתוך שמונת כלי השיט הללו, שבעה השתמשו בנתיב הכניסה שבשליטה איראנית בעוד שרק מובילת פחם אחת יצאה. אין מדובר בהפרעה זמנית — זוהי אחיזת חנק אסטרטגית שטהראן מפעילה ככלי הכפייה העיקרי שלה כעת, לאחר שנכסיה הצבאיים הקונבנציונליים נשחקו קשות.

מוחסן רזאי, המזכיר החדש של המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן, הבהיר את תנאיה של טהראן ב-11 באוגוסט: המצר יישאר סגור עד שוושינגטון תסיים את המלחמה, תשחרר נכסים איראניים מוקפאים ותפסיק את הפעילות הצבאית בלבנון ובעזה. דרישות מקסימליסטיות אלו, שהוצאו על ידי משטר שלכידותו הפנימית נסדקת לעין כל, מצביעות על כך שהנהגת איראן חישבה כי כאב כלכלי שייגרם לכלכלה העולמית — ובהרחבה לצרכנים האמריקאים לקראת בחירות האמצע של נובמבר — הוא הנשק העוצמתי ביותר שנותר לה. זוהי אסטרטגיה שנולדה מתוך ייאוש, לא מתוך כוח.

"חומת הפלדה" של טראמפ — והפער בין ההצהרות למציאות

הנשיא טראמפ פנה לרשת Truth Social ב-12 באוגוסט כדי להצהיר שמשמרות המהפכה "חוסלו" וכי לאיראן "אין חיל הים" או "חיל האוויר", כשהוא מציג את הנוכחות הימית של ארה"ב במפרץ הפרסי כ"חומת פלדה" המפעילה שליטה מוחלטת על הורמוז. הטענה לפיה היכולות הקונבנציונליות של משמרות המהפכה רוקנו מתוכן עולה בקנה אחד, באופן כללי, עם מסלול המערכה מאז ה-28 בפברואר, שבמהלכה תקיפות ישראליות ואמריקאיות מתמשכות פגעו בהגנה האווירית של איראן, במתקני ייצור הטילים ובתשתיות הפיקוד.

עם זאת, טענתו של הנשיא ל"שליטה מוחלטת" בהורמוז נתקלה בספקנות מיידית. ה-Wall Street Journal הכתיר את הסיקור שלו בסייג קטלני: "טראמפ טוען שהורמוז בשליטת ארה"ב. מעט ספינות מקשיבות." המציאות היא שמבטחי ומפעילי שילוח מסחרי אינם מוכנים לסכן כלי שיט במים שבהם ביצעה איראן תקיפות חדשות על נתיבי שילוח רק לאחרונה, ב-11 באוגוסט. שליטה בנתיב מים שאיש אינו מעז להשתמש בו היא צורה ריקה של דומיננטיות, וההשלכות הכלכליות הולכות ומצטברות: מחירי הדלק בארה"ב עלו על 4 דולר לגלון, ואחוזי התמיכה בטראמפ צנחו לשפל היסטורי של 32 אחוזים, לפי ה-BBC — קריסה של 14 נקודות מאז ינואר 2025, כאשר המלחמה באיראן מצוינת כגורם המרכזי לכך.

דיפלומטיה בשיתוק

הנוף הדיפלומטי ביום ה-166 קודר. מקור איראני בכיר מסר ל-Middle East Eye כי חל "חוסר התקדמות מוחלט" בחידוש מזכר ההבנות של יוני — המסגרת שהכריזה על "סיום מיידי וקבוע של הפעולות הצבאיות בכל החזיתות" לפני שטראמפ הכריז עליו כ"גמור" ב-7 ביולי ומשרד החוץ של איראן השעה אותו שבוע לאחר מכן. מזכיר המדינה מרקו רוביו ומזכיר האוצר סקוט בסנט אותתו על אופטימיות לגבי "תקופת צינון" חדשה שתכלול הפסקת פעילות קינטית, פתיחה מחדש של המצרים והתחייבות לטיפול בהעשרת האורניום, אך האנליסט ויקטור דייוויס הנסון תיאר זאת כסבב "השביעי או השמיני" של משא ומתן כזה — אינדיקטור מפכח למספר הפעמים שבהן השיחות קרסו.

הזעזוע בתוך המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן חושף סדקים מעמיקים בתוך המשטר בשאלה האם לקבל את התנאים האמריקאיים. מינויו של רזאי ועמדתו הניצית לגבי הורמוז מצביעים על כך שהסיעה התומכת בהתנגדות ממושכת מחזיקה כעת ביד העליונה, אך עצם העובדה ששינוי בהנהגה היה נחוץ מעידה על כך שהקונצנזוס הקודם — יהיה אשר יהיה — התנפץ תחת לחץ המערכה. אלו הן הסתירות הפנימיות של משטר שפתח במלחמה זו באמצעות עשרות שנים של הליכה על סף תהום גרעינית וטרור באמצעות שליחים, וכעת מוצא עצמו לא מסוגל להסכים על הדרך לסיים אותה.

האכזריות הפנימית של המשטר נמשכת ללא הרף

אפילו כששליטי איראן מנהלים משא ומתן על תנאי המצוקה האסטרטגית שלהם, הם ממשיכים לנהל מלחמה נגד בני עמם. מרכז עבדורחמן בורומנד לזכויות אדם באיראן תיעד לפחות 916 הוצאות להורג שבוצעו על ידי הרפובליקה האסלאמית בשנת 2026, כולל 15 באוגוסט לבדו. ב-12 באוגוסט, שלושים ואחת מדינות בתוספת האיחוד האירופי גינו רשמית את ההוצאות להורג של מפגינים באיראן — תזכורת לכך שמדובר במשטר שמגיב להתנגדות באמצעות הגרדום. החישוב המוסרי של מלחמה זו חייב תמיד לקחת בחשבון את אופיו של היריב: דיקטטורה תאוקרטית המוציאה להורג בני נוער, מממנת את חמאס וחיזבאללה, ושואפת להשיג נשק גרעיני תוך הפרה מפורשת של המשפט הבינלאומי מזה שני עשורים.

בינתיים, השפעות הלוואי הכלכליות של המלחמה חורגות הרבה מעבר למזרח התיכון. רוסיה קצרה רווחים עצומים ממחירי האנרגיה הגבוהים הנובעים מסגירת מצר הורמוז, מה שהניע את הסנאט האמריקאי לקדם מכסים של עד 100 אחוזים על רוכשי אנרגיה רוסית — הכרה בכך שהשפעותיה המשניות של המערכה באיראן מעשירות את יריבתה האסטרטגית האחרת של אמריקה. יצרניות האנרגיה במפרץ, מצדן, מוציאות מיליארדים כדי לבנות תשתיות עוקפות סביב המצר, הודאה בשתיקה בכך שהמצור עלול להימשך זמן רב בהרחבה ממה שמישהו צפה בתחילה, כפי שדיווח ה-New York Times ב-12 באוגוסט.

מחלוקת המודיעין והברית בין ארה"ב לישראל

קרע משמעותי פוטנציאלי צף ב-12 באוגוסט כאשר ה-Washington Post דיווח כי סוכנויות המודיעין של ארה"ב היו ספקניות לגבי מודיעין שסיפקה ישראל המזהיר כי איראן מתכננת להתנקש בחיי הנשיא טראמפ. אנליסטים של ה-CIA דירגו את האיום כבעל "סבירות נמוכה", ותיארו אותו באופן פנימי כ"מקורו בישראל, לא הופק בארה"ב". למרות ספקות אלו, פרוטוקולי אבטחה יוצאי דופן הופעלו ב-8 ביולי כאשר טראמפ עזב בחשאי את פסגת נאט"ו באנקרה על סיפון מטוס דמה. האירוע מדגיש את המתח המתמשך ביחסי המודיעין בין ארה"ב לישראל — מתח שבעלות הברית של שתי המדינות חייבות לנהל בזהירות. לשירותי המודיעין של ישראל יש רקורד ללא תחרות של חדירה למשטר האיראני, ודחיית הערכותיהם נושאת סיכונים משלה.

בנפרד, מחלקת המדינה של ארה"ב נזפה בשר הביטחון הישראלי ישראל כ"ץ לאחר שהצהיר במהלך ביקור בדרום לבנון כי "צה"ל כאן כדי להישאר באזורי האבטחה בלבנון, בסוריה ובעזה". וושינגטון ציינה את הבטחותיה המוקדמות של ישראל כי אין לה שאיפות טריטוריאליות — תזכורת לכך שאפילו הבריתות הקרובות ביותר דורשות תיאום קפדני של המסרים הציבוריים, במיוחד בזמן מלחמה.

יום 166: המצור מתהדק משני הצדדים

התמונה האסטרטגית ביום ה-166 היא של שחיקה הדדית עם עלויות א-סימטריות. הצבא הקונבנציונלי של איראן נהרס, המשטר שלה נסדק מבפנים, ועמה ממשיך לסבול תחת ממשלה שהורגת את אזרחיה שלה ביעילות רבה יותר מאשר היא מגינה עליהם. אך הרפובליקה האסלאמית שומרת על נשק אדיר אחד — סגירת מצר הורמוז — והיא מפעילה את הנשק הזה מתוך ייאוש של משטר שיודע שהוא עלול שלא לשרוד את החלופה. עבור ישראל, האיום המיידי של מטחי טילים פחת, אך היעד האסטרטגי הרחב יותר של נטרול קבוע של השאיפות הגרעיניות של איראן נותר לא מושלם. עבור ארצות הברית, השעון מתקתק לקראת ה-3 בנובמבר כשמחירי הדלק עולים ואחוזי התמיכה יורדים. המלחמה רחוקה מלהסתיים. היא פשוט שינתה צורה — ו-84 הימים הבאים יקבעו האם הלחץ הכלכלי ישבור את טהראן לפני שהלחץ הפוליטי ישבור את וושינגטון.