אחיזת החנק בהורמוז מתהדקת

היום ה-167 של מבצע "אריה שואג" נפתח לא בשאגת מטוסי קרב בשמי אספהאן, אלא בקולות נפץ של טילים איראניים הפוגעים בשיט מסחרי במצר הורמוז — אישור עגום לכך שהמלחמה שישראל פתחה בה נגד הרפובליקה האסלאמית ב-28 בפברואר התפתחה למשהו שאדריכליה אולי לא חזו מלכתחילה. המערכה האווירית שהשמידה את תשתית הגרעין של איראן ושחקה את כוחותיה הקונבנציונליים פינתה את מקומה למצור ימי וכלכלי שוחק, שבו נתיב השיט הצר ביותר של האנרגיה העולמית — רק 33 קילומטרים בנקודה הצרה ביותר שלו — הפך לזירה המכרעת של המלחמה. ב-13 באוגוסט הותקפו שתי ספינות נוספות הקשורות לחברת ADNOC בעת שעברו במצר, מה שהעלה את מספר המכליות מאיחוד האמירויות שנפגעו מחימוש איראני מאז פברואר לחמש-עשרה, ומדגיש את נכונותה של טהראן להכות בשכנותיה במפרץ אפילו כשהיא מתמודדת עם מצור אמריקאי חסר תקדים.

התוקפנות האיראנית במצר מתגברת

איחוד האמירויות הערביות לא בזבז זמן וגינה את התקיפות האחרונות. בהצהרה שפורסמה בשעות הבוקר המוקדמות של ה-14 באוגוסט, הכריז משרד החוץ של איחוד האמירויות כי הוא "מגנה בתוקף ומסתייג מהמתקפה האיראנית העוינת שפגעה בשתי ספינות השייכות ל-ADNOC בעת שעברו במצר הורמוז". לא דווח על פציעות של אנשי צוות באירוע ספציפי זה, אך המחיר המצטבר מספר סיפור קשה בהרבה: מאז החל מבצע "אריה שואג", טילים וכטב"מים איראניים פגעו בחמש-עשרה ספינות ADNOC, הרגו איש צוות אחד ופצעו עשרים אחרים. איראן, באופן אופייני, לא נטלה אחריות ולא הכחישה את מעורבותה בתקיפות של ה-13 באוגוסט — דפוס של עמימות והכחשה סבירה שהמשטר שומר עליו לאורך כל העימות, אפילו כשהראיות נגדו נערמות.

התקיפות התרחשו על רקע שיתוק מסחרי כמעט מוחלט במצר. על פי נתוני הספנות של Kpler שצוטטו ב-Newsmax, רק שמונה כלי שיט עברו במצר הורמוז ב-11–12 באוגוסט, הנתון היומי הנמוך ביותר מאז ה-5 באוגוסט וקריסה מדהימה לעומת רמת הבסיס שלפני המלחמה, שעמדה על 130 עד 140 ספינות ביום. נתון זה — שמונה ספינות בלבד במקום שבו עברו פעם יותר ממאה מדי יום — הוא המדד הסטטיסטי הברור ביותר למידת השיבוש היסודי שגרם עימות זה לעורקי מסחר האנרגיה העולמי. זהו גם, באופן פרדוקסלי, מדד לנזק האסטרטגי העצמי של איראן: הקרן להגנה על הדמוקרטיות (FDD) העריכה כי למעלה מתשעים אחוזים מהסחר השנתי של איראן, המסתכם ב-109.7 מיליארד דולר, עובר דרך המצר, מה שאומר שטהראן חונקת את עורק החיים הכלכלי של עצמה יחד עם זה של כל השאר.

וושינגטון מכפילה את ההימור: מצור "ללא הגבלת זמן"

אם המשטר האיראני קיווה שסבל כלכלי ועייפות דיפלומטית יאלצו את וושינגטון למצמץ, שר ההגנה פיט הגסת' סיפק תשובה בוטה ב-13 באוגוסט. "ללא הגבלת זמן", הכריז כשנשאל כמה זמן יימשך המצור הימי של ארה"ב על נמלי איראן. "הצי של ארצות הברית יכול לקיים מצור כזה מכיוון שנבצע רוטציה של ספינות פנימה והחוצה, כפי שעשינו, ונמשיך בכך". ההצהרה, שדווחה הן ב-Epoch Times והן ב-Newsmax, מייצגת את הניסוח הברור ביותר עד כה לכך שוושינגטון רואה במצור לא צעד הסלמה זמני אלא כלי מתמשך של לחץ אסטרטגי — כזה שנועד לשחוק את יכולת ניהול המלחמה של הרפובליקה האסלאמית עד לאפס.

הנשיא טראמפ חיזק עמדה זו בישירות האופיינית לו. בשיחה עם עיתונאים ב-11 באוגוסט הוא הכריז: "יש לנו שליטה מוחלטת במצר הורמוז כרגע. להם אין שליטה. לנו יש שליטה מוחלטת. הוא בבעלותנו". הוא המשיך בפוסט ברשת Truth Social שבו כינה את הנוכחות הימית של ארה"ב "חומת פלדה". הסגנון אולי חסר עידון דיפלומטי, אך קשה לערער על המציאות שבבסיסו: כאשר המעברים היומיים צנחו מלמעלה ממאה לספרות בודדות, השאלה מי שולט במצר עונה על עצמה בנתוני הטונאז' והתנועה, ולא ברטוריקה.

נרטיב הנגד המתריס של איראן

טהראן, כצפוי, הציגה מציאות שונה לחלוטין. מפקד הבסיג', חוסיין טאיב, התעקש באמצעות סוכנות הידיעות האיראנית פארס כי המצר נותר "תחת שליטתה וניהולה של איראן". שר החוץ עבאס עראקצ'י הוסיף ב-13 באוגוסט כי וושינגטון סובלת מזה זמן רב מ"כישלונות מודיעיניים" ותיאר את פעילותה של ארה"ב בהורמוז כ"חישוב מוטעה גדול עוד יותר". במקביל, המשטר נקט בגישה חדשה כדי לטעון לריבונות: רשות מצר המפרץ הפרסי של איראן החלה במשא ומתן עם עומאן על מסגרת להטלת אגרות איכות סביבה ומעבר על כלי שיט העוברים במצר, תוך החרגה מפורשת של וושינגטון מהדיונים.

תמרון אגרות המעבר הוא חושפני. הוא מייצג ניסיון לבסס מסגרת מעין-משפטית של ריבונות איראנית על נתיב המים בדיוק ברגע שבו ריבונות זו הפכה לחסרת משמעות מבחינה מעשית בשל העליונות הימית האמריקאית. זהו המקבילה הדיפלומטית לחלוקת דוחות חניה בעיר שאינך שולט בה עוד — הפגנת סמכות המיועדת לקהל מבית, ולא לקבוצות התקיפה של נושאות המטוסים המפטרלות במים.

המלחציים הכלכליים ומה הלאה

הממד הכלכלי של העימות התחדד עוד יותר ב-14 באוגוסט, כאשר שר האוצר סקוט בסנט הזהיר כי ארצות הברית "נערכת להחיל צעדים שטרם נראו כמותם על איראן". ההצהרה מאותתת כי וושינגטון מכינה סבב חדש וחסר תקדים של סנקציות או צעדים פיננסיים, המבוססים על ההשפעה ההרסנית ממילא של המצור. כאשר יצוא הנפט היומי של איראן — שעמד היסטורית על כ-1.5 מיליון חביות ביום והניב הכנסות של כ-139 מיליון דולר — מוקפא בפועל, וכאשר המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מעריך כי המצור מחסל כ-435 מיליון דולר מהפעילות הכלכלית היומית של איראן, המשטר ניצב בפני מצב חירום פיסקלי ללא כל שסתום לחץ נראה לעין.

סגן הנשיא ג'יי. די. ואנס הגדיר את החישוב האסטרטגי בבהירות רבה ב-14 באוגוסט, כאשר ציין כי ארה"ב תסיים את העימות "בעמדה חזקה יותר" מאיראן ואישר כי שמירה על מחירי נפט עולמיים נמוכים נותרה "היעד העליון של ארה"ב" בסכסוך. ואנס סיפק קודם לכן, ב-8 באוגוסט, את מה שעשוי להיות הסיכום התמציתי ביותר של הישגי המלחמה עד כה: "השמדנו את תוכנית הגרעין שלהם, השמדנו את הצבא הקונבנציונלי שלהם, וצמצמנו באופן דרסטי את היכולות הצבאיות הא-סימטריות שלהם". אם הקביעה הזו מדויקת — והראיות מהשבועות הראשונים של המערכה האווירית תומכות בכיוון הכללי של טענה זו — היא מעלה את השאלה מה בדיוק איראן יכולה להפעיל כעת מעבר למתקפות ההטרדה על הספנות המסחרית שאפיינו את השבועות האחרונים.

ואקום דיפלומטי וזרמי מעמקים אזוריים

אין כעת משא ומתן פעיל על הפסקת אש. מזכר ההבנות בין ארה"ב לאיראן מיוני 2026 קרס באמצע יולי, ולא הופיעה כל מסגרת חלופית. ערוצי התקשורת הישירים בין ארה"ב לאיראן בנוגע לגישה להורמוז נמשכים, לפי ואנס, אך נראה כי מדובר בחילופי דברים מבצעיים צרים ולא בשיחות שלום מקיפות. ג'ארד קושנר צפוי לנסוע לישראל בשבוע שלאחר מכן לדיונים הקשורים לעזה, אם כי הקשר בין שיחות אלו לזירה האיראנית הרחבה יותר נותר לא ברור.

שר החוץ הנורווגי אספן בארת' איידה הציג נקודת מבט אירופית ב-14 באוגוסט, כאשר הצהיר בפומבי כי המלחמה באיראן "נכשלה בהשגת מטרותיה הראשוניות וחיזקה את הקיצוניים בטהראן", כינה אותה "לא חכמה" וקרא לחזרה לחופש השיט שלפני המלחמה. הביקורת משקפת קו מתמשך של ספקנות אירופית, אך היא גם מתעלמת מהבחנה קריטית: חופש השיט במצר הורמוז מעולם לא היה מאוים על ידי ישראל או ארצות הברית. הייתה זו איראן — באמצעות עשרות שנים של איומים, מיקוש מים בינלאומיים, וכעת חודשים של תקיפות על כלי שיט מסחריים — שהפכה את המצר לנשק. המצור הוא תגובה לתוקפנות האיראנית, ולא הגורם לה.

בינתיים, האיום החות'י במצר באב אל-מנדב גבה שישה קורבנות ב-12 באוגוסט כאשר ספינה בבעלות מצרית הותקפה — האירוע הימי הקטלני ביותר בנתיב מים זה במהלך תקופת העימות הנוכחית. החות'ים, החמושים ומודרכים על ידי טהראן, ממשיכים להוכיח שרשת האלימות באמצעות שליחים של איראן משתרעת הרבה מעבר למפרץ הפרסי.

החזית הביתית וצל המודיעין

שתי התפתחויות מטילות צללים כבדים יותר על התמונה האסטרטגית. ראשית, דיווח של רויטרס מה-13 באוגוסט חשף כי ארצות הברית קיבלה מספר אזהרות ישראליות מאז יוני 2025 לפיהן איראן מתכננת להתנקש בחיי הנשיא טראמפ — כולל איום לכאורה בטיל כתף נגד מטוס "אייר פורס 1" במהלך פסגת נאט"ו באנקרה ביולי 2026 — אך ה-CIA לא הצליח לאמת באופן עצמאי אף אחת מהטענות. מקורות מודיעין אמריקאיים הביעו ספקנות, וציינו את האינטרס של ישראל בעיצוב מדיניותו של טראמפ כלפי איראן. הדו"ח מדגיש את מורכבות יחסי המודיעין בין ארה"ב לישראל בזמן מלחמה ואת החיכוך הבלתי נמנע שנוצר כאשר האינטרסים האסטרטגיים של בעלת ברית אחת עלולים לצבוע את הערכות המודיעין שלה.

שנית, ה-Financial Times פרסם ב-14 באוגוסט כתבת תחקיר לפיה כמעט 270,000 ישראלים היגרו מהארץ מאז 2023 — כ-90,000 בשנה, נתון הגבוה בהרבה מהממוצע שלפני המלחמה שעמד על כ-60,000 בשנה. מחקר של אוניברסיטת תל אביב הזהיר מפני "אפקט דומינו" פוטנציאלי על החברה הישראלית. הנתון הזה דורש התייחסות כנה: הגירה המונעת מעימות ממושך היא דאגה אסטרטגית אמיתית, והתעלמות ממנה תהיה פגיעה בשיח הלאומי שישראל חייבת לקיים לגבי קיימותה לטווח ארוך של תפיסת הביטחון שלה.

"ללא הגבלת זמן, הצי של ארצות הברית יכול לקיים מצור כזה מכיוון שנבצע רוטציה של ספינות פנימה והחוצה, כפי שעשינו, ונמשיך בכך". — שר ההגנה של ארה"ב, פיט הגסת', 13 באוגוסט, 2026

יום 167: מלחמת ההתמדה

מבצע "אריה שואג" נכנס לשלב מלחמת ההתמדה שלו. התקיפות האוויריות המרהיבות של פברואר ומרץ — השמדת נתנז, שחיקת תשתית הפיקוד של משמרות המהפכה — פינו את מקומן למשהו איטי יותר, פחות קולנועי, אך משמעותי לא פחות. השאלה אינה עוד האם ישראל וארצות הברית יכולות להקרין כוח צבאי מוחץ נגד איראן; שאלה זו קיבלה מענה בשבועות הראשונים של המלחמה. השאלה כעת היא האם ניתן לקיים את אחיזת החנק הכלכלית והימית לאורך זמן מספיק כדי לאלץ שינוי מהותי בהתנהגות האיראנית — או שמא יכולתה של טהראן לספוג כאב, להכות בשכנותיה ולהמתין לעייפות המערב תתברר ככוח העמיד יותר. ביום ה-167, המצור מחזיק מעמד, המצר מדמם, והשולחן הדיפלומטי נותר ריק. מבחן הסיבולת נמשך.