לפני שישה חודשים שיגרה ישראל את מבצע אריה שואג — מבצע ארי ההרים — המערכה הצבאית הישירה המשמעותית ביותר נגד איראן בתולדות המדינה היהודית. ביום ה-180, המלחמה נכנסה לשלב חדש לחלוטין. השמיים מעל שטח איראן שקטו, אך לולאת החנק הכלכלית מתהדקת בעוצמה שעשויה להתגלות כמכרעת יותר מכל חימוש מונחה מדויק. הכרזתו של שר האוצר סקוט בסנט על מבצע מנודה כלכלי ב-26 באוגוסט מאותתת כי וושינגטון מאמינה שהדרך לכניעה איראנית עוברת כעת דרך אוצר המדינה של טהראן, ולא דרך רשתות ההגנה האווירית שלה. השאלה הניצבת בפני ישראל ובעלות בריתה היא האם חנק פיננסי יכול להשלים את מה שהחלו שישה חודשים של תקיפות אוויריות.
נקודת המפנה האסטרטגית
ההתפתחות המשמעותית ביותר ביום ה-180 אינה טקטית — היא אסטרטגית. ממשל טראמפ ביצע תפנית רשמית מהפצצות קינטיות למה שהבית הלבן מתאר כ"משחק סיום" פיננסי נגד הרפובליקה האסלאמית. מבצע מנודה כלכלי מחייב את וושינגטון ל"גישת אפס דליפות" שנועדה לקטוע כל ערוץ הכנסה איראני שנותר, תוך התמקדות לא רק ביצוא הנפט הישיר של איראן, אלא גם ברשת המסתעפת של מכליות צללים, חברות קש ומתווכים משתפי פעולה אשר קיימו את כלכלת המלחמה של טהראן במשך עשרות שנים. כפי שדווח בפוקס ניוז, כ-80 מיליון חביות נפט גולמי איראני נמצאות באחסון צף, כאשר כ-40 מיליון חביות על סיפונן של מכליות סמוך למלזיה — ערוכות מראש מעבר לקו המצור הימי של ארה"ב במפרץ הפרסי. עתודות אלו מהוות את עורק החיים הפיננסי העיקרי של טהראן והמבחן המיידי ביותר לשאלה האם המערכה الכלכלית יכולה להצליח.
מעבר זה לא נולד מתוך בחירה בלבד. המערכה הקינטית השיגה תוצאות יוצאות דופן בחודשיה הראשונים. ראש הממשלה נתניהו הכריז באפריל כי "מערכות ההגנה האווירית של איראן נוטרלו והפכו לחסרות תועלת, הצי שלה שוכב במצולות הים, וחיל האוויר שלה כמעט הושמד לחלוטין". עם זאת, הערכה עצמאית של MSNBC מחודש מאי סיכמה כי הממשל השיג רק אחת מחמש מטרות המלחמה המוצהרות שלו, בציינה כי צי משמרות המהפכה "נותר ברובו ללא פגע". הפער בין שתי הערכות אלו מגדיר את העמימות האסטרטגית של היום ה-180: ישראל וארצות הברית שחקו באופן משמעותי את היכולת הצבאית הקונבנציונלית של איראן, אך כלי הכוח המרכזיים של המשטר — כוחות היבשה שלו, רשתות השלוחים שלו והתשתית האידיאולוגית שלו — נותרו מבצעיים.
אין עסקאות עם פראי אדם: נתניהו מותח את הגבול
על רקע זה, ראש הממשלה נתניהו סיפק את ההצהרה הדיפלומטית הבלתי מתפשרת ביותר של הסכסוך עד כה. בשיחות עם הנשיא טראמפ שדווחו על ידי ניוזמקס ב-26 באוגוסט, נתניהו כינה לכאורה את מנהיגי איראן "פראי אדם" שלא ניתן לבטוח בהם, והצהיר כי שום הסכם דיפלומטי עם טהראן אינו אפשרי. האופי המוחלט של דחייה זו הוא משמעותי. הוא מציב את ירושלים במסלול התנגשות ישיר עם הערוץ הדיפלומטי שוושינגטון הותירה פתוח באופן זמני, ומאותת למשטר האיראני כי ישראל אינה רואה כל נתיב לדו-קיום עם הסדר התיאוקרטי הנוכחי בטהראן.
עמדתו של נתניהו אינה נובעת מתוקפנות אלא מניסיון מר. כל הסכם דיפלומטי שהמערב חתם עם הרפובליקה האסלאמית — מהסכם המעצמות (ה-JCPOA) של 2015 ואילך — נוצל על ידי טהראן כדי לקנות זמן, לקדם את תוכנית הגרעין שלה ולהרחיב את אימפריית השלוחים שלה ברחבי המזרח התיכון. סירובו של ראש הממשלה לשקול סבב משא ומתן נוסף שיעניק בהכרח פרס לעקשנות האיראנית משקף ריאליזם אסטרטגי שהושג בעמל רב, ואשר בירות מערביות רבות מדי התמהמהו מלאמץ. ישראל למדה, במחיר של דם ומשאבים, כי המשטר האיראני מנהל משא ומתן רק כדי לעכב, לעולם לא כדי לוותר.
המהלך הדיפלומטי של קטאר וההתרסה של איראן
בעבעד נתניהו טורק את הדלת הדיפלומטית, קטאר מנסה לפתוח אותה בכוח. ראש ממשלת קטאר נסע לטהראן ב-27 באוגוסט בניסיון להחיות את השיחות הקפואות בין ארה"ב לאיראן. הנשיא טראמפ, כשנשאל על המסלול הדיפלומטי, הצהיר כי הוא "אינו ממהר" — ניסוח השומר על מרחב התמרון האמריקאי מבלי להפגין דחיפות. מאמץ התיווך הקטארי ראוי לבחינה קפדנית. קשריה הפיננסיים והאידיאולוגיים ארוכי השנים של דוחה לתנועות אסלאמיסטיות, כולל האירוח המתועד של הנהגת חמאס בשטחה, הופכים אותה למתווכת נגועה בניגוד עניינים עמוק. כל הסכם שיבוצע באמצעות ערוצים קטאריים ישקף בהכרח את האינטרס של דוחה לשמר, ולא לפרק, את התשתית האסלאמיסטית הרחבה יותר המאיימת הן על ישראל והן על המערב.
טהראן, מצידה, הגיבה למבצע מנודה כלכלי בהתרסה אופיינית. משרד החוץ של איראן פטר את תוכנית הבידוד הכלכלי האמריקאית כ"פארודיה מוחלטת", ובכך אותת כי למשטר אין כוונה להיכנע ללחץ פיננסי בתנאים של וושינגטון. כתבת הערכת האיומים של CNN, תחת הכותרת "נגיב כמו רעידת אדמה", מצביעה על כך שאנליסטים אמריקאים נערכים להסלמה איראנית נגדית בתחום הכלכלי — מה שעלול לכלול מתקפות על תשתיות אנרגיה במפרץ, שיבוש של נתיבי שיט מרכזיים, או הפעלת כוחות שלוחים נגד מטרות אמריקאיות ומטרות של בעלות בריתה באזור כולו.
סין: המשתנה שעלול לפרוץ את המצור
האיום הגדול ביותר על הצלחת המערכה הכלכלית אינו כושר העמידה של איראן — אלא שיתוף הפעולה של סין. הנתונים מציגים תמונה מורכבת. יבוא הנפט הגולמי האיראני על ידי סין ירד בחדות, מכ-823,000 חביות ביום ביולי ל-534,000 חביות ביום באוגוסט, על פי נתוני מעקב זמניים של חברת Kpler. לכאורה, הדבר מעיד על כך שהמצור עובד. אך במקביל, בייג'ינג הורתה לחברות מקומיות להתעלם לחלוטין מהסנקציות האמריקאיות על איראן, תוך התרסה גלויה נגד מנגנון האכיפה של וושינגטון. מדאיג מכך, האפוק טיימס דיווח ב-27 באוגוסט כי סין סייעה באופן פעיל לאיראן לפתח כטב"מים צבאיים במהלך תקופת הלחימה — גילוי המדגיש את תפקידה של בייג'ינג לא רק כעוקפת סנקציות, אלא כתורמת חומרית ליכולת הלחימה של איראן.
וושינגטון טרם הטילה סנקציות משניות על מוסד פיננסי סיני גדול, צעד שהאנליסטים רואים ככלי ההסלמה החזק ביותר שנותר בארסנל הכלכלי האמריקאי. הרתיעה מכך מובנת — הטלת סנקציות על בנק ענק סיני תכה גלים בשווקים הפיננסיים העולמיים ותסתכן בעימות כלכלי רחב יותר עם בייג'ינג. אך ללא צעד זה, היציבה הכפולה של סין, המשלבת ציות סמלי עם חתרנות פעילה, תמשיך לשחוק את יעילות המצור מבפנים. הממשל חייב להחליט אם הוא מוכן להתעמת עם סין ישירות, או להשלים עם מצור דולף שמעניק לטהראן את החמצן הדרוש לה כדי לשרוד.
סדקים פנימיים: איראן תחת לחץ
בתוך איראן, המשקל המצטבר של שישה חודשי מלחמה מתחיל לתת את אותותיו. הוול סטריט ג'ורנל דיווח ב-26 באוגוסט כי מחאות פועלים וקניות בהלה מתפשטות בערי איראן, ומאותתות כי השילוב של תקיפות אוויריות, מצור וסנקציות מייצר לחץ כלכלי וחברתי מורגש. אין אלו פרכוסים של משטר על סף קריסה — מנגנון הביטחון של הרפובליקה האסלאמית נותר אדיר — אך הם מייצגים סדקים באמנה הפנימית שקיימה את התיאוקרטיה במשך למעלה מארבעה עשורים. יכולתו של המשטר לדכא התנגדות פנימית ובמקביל להמשיך לממן את אימפריית השלוחים שלו ולשמור על מוכנות צבאית עומדת למבחן חסר תקדים.
בינתיים, משרד המשפטים האמריקאי בוחן את השימוש בבתי דין לשלל ימי — מנגנון משפטי עתיק יומין מתחום המשפט הימי — כדי לפסוק רשמית על הבעלות במכליות נפט איראניות שנתפסו. הדבר מאותת על כוונתה של וושינגטון להחרים לצמיתות נכסים ימיים איראניים ולא רק לעכבם, ובכך להעלות את העלות ארוכת הטווח של עקיפת הסנקציות עבור כל בעל ספינה, מבטח ומפעיל נמל שמסייע להברחת נפט איראני. הארכיטקטורה המשפטית של לוחמה כלכלית נבנית בזמן אמת, והתקדימים שלה יעצבו את נוף האכיפה בעשורים הבאים.
היום ה-180: מלחמת ההתשה מתחילה
מנכ"ל של חברת מכליות גדולה הזהיר בפומבי השבוע כי המלחמה באיראן עלולה להפוך ל"מבוי סתום בנוסח אוקראינה" — מלחמת התשה ללא פתרון צבאי ברור. אנלוגיה זו, על אף שאינה מושלמת, מבטאת סיכון אמיתי. השלב הקינטי של מבצע "אריה שואג" השיג הצלחות טקטיות מרשימות, תוך שחיקת מערכות ההגנה האווירית של איראן, היכולת הימית שלה והתשתיות האסטרטגיות שלה. אך המשטר בטהראן לא קרס, השלוחים שלו לא פורקו, ושאיפותיו הגרעיניות לא נוטרלו לצמיתות. המעבר למלחמת מצור כלכלית מהווה הכרה בכך שכוח צבאי לבדו אינו יכול לספק את התוצאה האסטרטגית שישראל וארצות הברית דורשות: איראן שאינה מסוגלת לצמיתות לאיים על המדינה היהודית בהשמדה גרעינית.
ביום ה-180, המלחמה אינה עוסקת עוד במה שישראל יכולה להשמיד. היא עוסקת במה שאיראן יכולה לשאת. סירובו של נתניהו לשקול חצי-צעדים דיפלומטיים משקף את הבהירות של מנהיג המבין כי האיום מצד טהראן הוא קיומי, ולא עסקי. השבועות הקרובים יכריעו האם מבצע "מנודה כלכלי" יכול להצליח היכן שעשרות שנים של סנקציות, משאות ומתנים ופעולות צבאיות מוגבלות נכשלו — והאם לברית המערבית יש את הסבלנות האסטרטגית להוביל את המערכה הזו לסיומה המתבקש. עבור ישראל, אין ברירה אחרת. האריה אינו נח כל עוד האיום נותר בעינו.