היום ה-98 של מבצע "אריה שואג" נפתח באש מעל המים. ב-5 ביוני 2026, שיגרה איראן ארבעה כטב"מי נפץ חד-כיווניים לעבר מצר הורמוז — המעבר הצר שדרכו עוברת מדי יום כחמישית מאספקת הנפט העולמית — ותוך שעות ספורות המשיכה במטח של שבעה טילים בליסטיים שכוונו לכווית ובחריין. פיקוד המרכז של ארה"ב (CENTCOM) הפיל את כל הכטב"מים ויירט שישה מתוך שבעת הטילים, כשהשביעי כשל מעצמו. לא דווח על נפגעים אמריקאים, אך המסר מטהראן היה חד-משמעי: הפסקת האש של חודש אפריל, שכבר הייתה פרומה בשוליה, מונחת כעת בקרעים. המלחמה שהייתה אמורה להצטמצם נודדת במקום זאת — מחורבות התשתית הגרעינית והצבאית של איראן אל נקודות החנק של המסחר העולמי.
אש מעל המפרץ: רצף ההסלמה
שרשרת ההסלמה שהגדירה את היום ה-98 החלה לא ב-5 ביוני אלא ב-4 ביוני, כאשר תקיפות כטב"מים איראניים פגעו ב**נמל התעופה הבינלאומי של כווית**, והביאו למותו של אזרח אחד ולפציעתם של יותר משישים בני אדם. נמל התעופה נסגר זמנית. משמרות המהפכה האסלאמית הכחישו כל אחריות, והציגו את הטענה הבלתי סבירה כי הנזק נגרם כתוצאה מתקלה במיירט אמריקאי — נרטיב שפיקוד המרכז של ארה"ב דחה על הסף, כשהוא מכנה את התקיפה "מתקפה מכוונת, מחושבת ובלתי מוצדקת" על מתקן אזרחי במדינה שאינה צד לוחם במלחמה זו.
וושינגטון הגיבה ב-5 ביוני בתקיפת **אתרי מכ"ם המעקב החופי של איראן בגורוק ובאי קשם**, המוצב האסטרטגי השולט על הגישה הצפונית למצר הורמוז. פיקוד המרכז אישר כי התקיפות הגיעו לאחר יירוט ארבעת הכטב"מים האיראניים, והציג את הפעולה כהגנה עצמית מפני איום מיידי על התנועה הימית האזורית. איראן, באמצעות שופר משמרות המהפכה "תסנים", טענה לאחר מכן לתקיפות תגמול ב**בסיס חיל האוויר עלי אל-סאלם בכווית** וב**מפקדת הצי החמישי של ארה"ב בבחריין**. גורמים רשמיים בארה"ב הכחישו מכל וכל נזק כלשהו למתקן הצי החמישי, וכינו את הטענות שקריות.
משמרות המהפכה הודיעו גם כי ארבע מכליות נפט "ניסו לעזוב את מצר הורמוז באופן בלתי חוקי", כאשר כלי שיט אחד נאלץ להתמודד עם פגיעה לאחר שהתעלם מאזהרות, ושלוש מכליות אחרות פנו לאחור. הדבר עולה כדי הכרזה גלויה על מלחמה כלכלית — איראן תובעת ריבונות על נתיב מים בינלאומי תוך הפרה בוטה של אמנת האומות המאוחדות בדבר חוק הים ונורמות ימיות מבוססות מזה עשרות שנים. במהלך החודש האחרון בלבד, כוחות ארה"ב תיאמו את מעברם של יותר מ-100 כלי שיט מסחריים דרך המצר, מה שמדגיש הן את ממדי האיום והן את הנטל שנושא הצי האמריקאי כדי לשמור על תפקוד הכלכלה העולמית.
מלחמת הצללים של ישראל נחשפת: רשת אזרבייג'ן
בעוד שמסדרון הורמוז שלט בתמונה הקינטית ביום ה-98, הגילוי המשמעותי ביותר מבחינה אסטרטגית הגיע מרשת CNN, אשר דיווחה — בהסתמך על ארבעה מקורות — כי ישראל פרסה **אנשי כוחות מיוחדים, סוכני מוסד וחברים ביחידת החילוץ המובחרת של חיל האוויר** בדרום אזרבייג'ן, כשישים מייל מהעיר האיראנית תבריז, אשר הותקפה בהמשך המערכה. פריסה זו לא הייתה החדרת כוחות חד-פעמית, אלא חלק מתשתית חשאית מתרחבת שגדלה והקיפה איסוף מודיעין ומבצעי כטב"מים, כולל התרעה מוקדמת על שיגורי טילים איראניים.
נקודת אזרבייג'ן הייתה בעצמה חלק מרשת ישראלית רחבה יותר המשתרעת על פני ארבע מדינות. ב**עיראק**, הקימה ישראל יכולות לוגיסטיקה וחיפוש והצלה. ב**איחוד האמירויות הערביות**, פרסה ישראל סוללת כיפת ברזל — ה**פריסה הזרה הראשונה אי-פעם** של מערכת הגנה אווירית ידועה זו — יחד עם צוות תמיכה. ב**סומלילנד**, הבטיחה ישראל מתקנים לתמיכה במבצעים אוויריים ארוכי טווח. יחד, רשת זו מייצגת כיתור אסטרטגי של איראן מגישותיה הצפונית, המערבית והדרומית — הישג של תיאום צבאי ומודיעיני המשקף שנים של בניית יחסים שקטה ברחבי האזור, שחלק ניכר ממנה נובע מ-מסגרת הסכמי אברהם וההסכמים שבאו בעקבותיהם.
שגרירות אזרבייג'ן בוושינגטון מיהרה להכחיש את הדיווח, ומסרה ל-CNN כי הטענות "חסרות בסיס" וכי הן "נשללות בתוקף". ההכחשה צפויה מבחינה דיפלומטית — באקו יושבת על גבולה הצפוני של איראן ואין לה עניין לאשר בפומבי מבצעים שעלולים לגרור את זעמה של טהראן — אך המקורות של דיווח ה-CNN, ארבעה מקורות עצמאיים בעלי ידע מבצעי, מעניקים לו משקל רב. החשיפה מעצבת מחדש את התמונה האסטרטגית של מבצע "אריה שואג": מעולם לא היה מדובר במלחמה דו-צדדית בין ישראל לאיראן. זוהי מערכה אזורית הממנפת בריתות שהיו בלתי נתפסות לפני עשור.
פער המודיעין: מה באמת נשאר לאיראן?
נתון המידע המשמעותי ביותר של היום ה-98 אינו תקיפה או יירוט אלא מספר — או ליתר דיוק, שני מספרים סותרים. בשיחה עם רשת NBC ב-5 ביוני, הכריז הנשיא טראמפ כי איראן מחזיקה רק ב-**"21 עד 22 אחוזים"** מיכולת הטילים הטרום-מלחמתית שלה, וטען כי ארצות הברית "הרסה כליל" את התשתית הצבאית של איראן. ההצהרה נועדה להקרין ביטחון ולהאיץ את הרצון הציבורי בסיום מוסכם של הלחימה.
אך הערכת מודיעין אמריקאית שצוטטה על ידי ה-*ניו יורק טיימס* מציגה סיפור שונה לחלוטין. על פי אותה הערכה, איראן **שיקמה את הגישה המבצעית ל-30 מתוך 33 אתרי הטילים שלה** לאורך מצר הורמוז ומחזיקה בכ-**70 אחוזים ממלאי הטילים הטרום-מלחמתי שלה**. הפער בין עמדתו הפומבית של הנשיא לבין ההערכה המסווגת של קהילת המודיעין אינו טעות עיגול — מדובר בתהום עמוקה דיה כדי להסיט את המדיניות מהמסלול באופן קטסטרופלי. אם הערכת המודיעין מדויקת, אזי חילופי המהלומות המתמשכים בהורמוז אינם פרפורי הגסיסה הנואשים של יריב מובס, אלא תוקפנות מחושבת של משטר שעדיין מחזיק באמצעי תגמול משמעותיים ומוכן להשתמש בהם.
הדיפלומטיה בצומת דרכים: מזומנים, גרעין וכדורגל
החזית הדיפלומטית ביום ה-98 הייתה מקרה מבחן של סתירות. השליח האמריקאי **סטיב ויטקוף** ויועץ הבית הלבן **ג'ארד קושנר** נסעו למעבדה הלאומית אוק רידג' בטנסי כדי להתייעץ עם מומחי נשק גרעיני לקראת המשא ומתן עם איראן. גורם רשמי בארה"ב מסר לאתר "אקסיוס" כי הפגישה "אינה מבטיחה שעסקה עומדת לצאת לפועל, אך היא מהווה סימן לכך שהמשא ומתן נמצא בשלב רציני ביותר". הביקור באוק רידג' — מקום הולדתו של פרויקט מנהטן וביתם של כמה מהמומחים הגרעיניים הרגישים ביותר של אמריקה — מאותת כי וושינגטון נערכת לדון בפרטים הטכניים של פירוק הגרעין האיראני, ולא רק בקווי המתאר הפוליטיים של הפסקת האש.
במקביל, ה-*וול סטריט ג'ורנל* דיווח כי איראן דורשת תשלומים במזומן כחלק מכל הסכם שלום — דרישה שהג'ורננל תיאר כ"שדה מוקשים פוליטי עבור טראמפ", לאור התקדים הרעיל של שערוריית משטחי המזומנים מתקופת אובמה. מזכיר המדינה מרקו רוביו, בעדותו בפני הסנאט, מתח קו אדום ברור: וושינגטון תעניק הקלות בסנקציות רק בתמורה לוויתורים גרעיניים, תוך שהוא שולל במפורש הקלה כלכלית רק עבור פתיחה מחדש של מצר הורמוז. זוהי העמדה הנכונה. המשטר שהשקיע ארבעה עשורים ברדיפה אחר יכולת נשק גרעיני תוך מימון טרור בארבע יבשות אינו ראוי לחמצן כלכלי רק בשל המעשה הפשוט של הפסקת חניקת המסחר העולמי.
בהערת שוליים סוריאליסטית, נבחרת הכדורגל הלאומית של איראן קיבלה ב-5 ביוני אשרות כניסה לארה"ב לקראת מונדיאל ה-FIFA. שגריר איראן במקסיקו הציג את ההשתתפות כהוכחה לכך ש"איראן שואפת לשלום". זהו סוג מוזר של שלום המשגר טילים בליסטיים לעבר כווית ובחריין בבוקר, ומבקש הכנסת אורחים ספורטיבית אחר הצהריים.
תחזית אסטרטגית: מרכז הכובד של המלחמה השתנה
התצפית החשובה ביותר לגבי היום ה-98 היא מה *שלא* קרה. לא היו דיווחים מאומתים על תקיפות חדשות של חיל האוויר הישראלי על מתקני גרעין איראניים, לא היו יירוטים של "חץ 3" או "קלע דוד" מעל שטח ישראל, ולא היו תקיפות טילים בליסטיים איראניים ישירות על ישראל עצמה. החזית הפעילה נדדה באופן נחרץ אל **מסדרון מצר הורמוז ומדינות השותפות במפרץ**. העורף הישראלי, נכון לעכשיו, שקט — עדות הן ליעילותן של התקיפות המוקדמות של המערכה על תשתית הטילים ארוכי הטווח של איראן, והן לרשת האזורית החשאית שנחשפה כעת בפומבי.
אך אין לטעות ולחשוב שהשקט הוא פתרון. הפסד של **1.71 טריליון דולר ביום בודד** במדד הנאסד"ק ב-5 ביוני — הירידה הדולרית הגרועה ביותר שנרשמה אי-פעם — והזינוק של למעלה מ-25 אחוזים במחירי הדשנים העולמיים משמשים תזכורת לכך שנזקי המלחמה הזו משתרעים הרבה מעבר לשדה הקרב. טראמפ הודה בכך בפני חקלאים בוויסקונסין, כשהודה כי הסכסוך גרם לכאב כלכלי והשווה את משכו הפוטנציאלי לווייטנאם. השוואה זו, בין אם נועדה כמליצה רטורית ובין אם כהערכה אמיתית, צריכה לרכז את מוחותיהם של מקבלי ההחלטות בוושינגטון, בירושלים ובכל בירה בעלת ברית.
תשעים ושמונה ימים לתוך מבצע "אריה שואג", המערכה הצבאית נגד ארכיטקטורת האיום הגרעיני והקונבנציונלי של איראן השיגה שחיקה משמעותית. אך איראן אינה מובסת ואינה מורתעת. טיליה עדיין עפים, כטב"מיה עדיין משוגרים, ומשטרה עדיין דורש כופר תמורת הזכות שלא לחנוק את אספקת האנרגיה העולמית. הפסקת האש קיימת על הנייר בלבד. השלב הבא של סכסוך זה — בין אם יסתיים בשולחן משא ומתן בעומאן ובין אם במטח נוסף מעל מצר הורמוז — יוגדר על ידי השאלה האם הברית המערבית תשמור על הנחישות לראות את המערכה עד לסיומה המוחלט, או שמא העייפות והכאב הכלכלי יפתו אותה לפשרה מוקדמת שתותיר את המשטר התיאוקרטי על כנו, בעל יכולת גרעינית ובעל תעוזה מחודשת.