היום ה-173 של מבצע "אריה שואג" לא הפציע לקול מטוסים ישראליים החותכים את השמיים הפרסיים, אלא לקול הנקישה השקטה והחונקת של מלחציים כלכליים המהדקים את אחיזתם סביב צווארה של הרפובליקה האסלאמית. ב-18 באוגוסט פג תוקפה של הפסקת האש בת שישים הימים בין קואליציית ארצות הברית-ישראל לבין איראן, ללא חידוש, ללא הסכם וללא כל נתיב יציאה דיפלומטי נראה לעין. מה שהתרחש בתוך עשרים וארבע שעות לא היה חידוש של תקיפות קינטיות אלא משהו הרסני לא פחות: הכרזתו של הנשיא דונלד טראמפ על מה שכינה "המבצע הכלכלי המוחץ ביותר שננקט אי פעם נגד מדינה כלשהי" — קמפיין אותו מיתג כ"יום ה-D הכלכלי". עבור משטר שהצי שלו חוסל, שחיל האוויר שלו שוכב בהריסות, ושמפעליו הצבאיים הפכו לעיי חורבות לאורך כמעט שישה חודשים של הפצצות קואליציה רצופות, שלב חדש זה עשוי לייצג את יום הדין הסופי.
הפסקת האש שלא הניבה דבר
הפסקת האש בת שישים הימים, שתיווכה בעיצומה של תשישות בשני הצדדים ובמאמצי תיווך של מספר מתווכים, הייתה מאז ומעולם כלי שביר. כפי שדיווח ה-BBC ב-20 באוגוסט, היא פגה ביום שני עם "שום סימן לנתיב יציאה דיפלומטי או צבאי." לא הוכרזה כל מסגרת חלופית. שום פריצת דרך בערוצים אחוריים לא דלפה לעיתונות. הדרישה האמריקנית הייחודית — מניעה מוחלטת של השגת נשק גרעיני על ידי איראן — נותרה בלתי ניתנת למשא ומתן, וטהראן לא הציעה שום דבר אמין בתמורה. החלון שפתחה הדיפלומטיה נסגר כעת, והשאלה הניצבת בפני מקבלי ההחלטות בירושלים ובוושינגטון היא האם חנק כלכלי יכול להשיג את מה שהחימוש המונחה המדויק החל.
התיעוד ההיסטורי מציע מקבילות מאלפות. כפי שתיעד המכון להגנת הדמוקרטיות (FDD) במונוגרפיית המדיניות המקיפה שלו, קמפיין הלחץ המרבי הקודם מתקופת טראמפ אילץ את איראן לקצץ את תקציב הביטחון שלה בלמעלה מעשרים וארבעה אחוזים, דרדר את הריאל לשפל כל הזמנים, וקיצץ את יצוא הנפט לשבריר מרמותיו שלפני הסנקציות. עם זאת, קמפיין זה, לפי הערכתו של FDD עצמו, מעולם לא היה באמת "מרבי" — מגזרים שלמים בכלכלה האיראנית נותרו ללא פגע, ואכיפת הפיקוח הימי הייתה לא עקבית. הפעם, כאשר התשתית הצבאית הקונבנציונלית של איראן כבר מושמדת פיזית, הממד הכלכלי אינו תוספת לפעולה צבאית אלא היורש שלה — והוא מגיע נגד יריב בעל הרבה פחות משאבים להתנגד. (מונוגרפיית FDD: מטראמפ לביידן)
יום ה-D הכלכלי של טראמפ
הצהרתו של הנשיא ב-Truth Social ב-19 באוגוסט לא הותירה מקום לעמימות. טראמפ הזהיר מפני "השלכות כלכליות עצומות" לכל מדינה — שלא צוינה בשמה אך בבירור כוונה לסין, רוסיה והשלוחות המסחריות שלהן — שתספק לאיראן חבלי הצלה פיננסיים, נתיבי הברחת נפט, קווי עסקאות חליפין (swap), העברות מזומנים, חברות קש או גישה לנמלי תעופה. "הצי שלהם איננו, חיל האוויר שלהם מושמד, מפעלי הצבא שלהם הם כעת עיי חורבות, המטבע שלהם חסר ערך, ומדינתם תלויה על בלימה", כתב טראמפ בהצהרה שדווחה בכלי תקשורת עולמיים מ-פוקס ניוז ועד ל-BBC. השפה הייתה בוטה כרגיל, אך הלוגיקה האסטרטגית שבבסיסה היא מוצקה: משטר שאיבד את יכולת ההרתעה הקונבנציונלית שלו חייב להיכנע סביב שולחן המשא ומתן או למצוא פטרונים חדשים המוכנים לספוג את הזעם האמריקני בשמו.
טראמפ הוסיף כי ארצות הברית עשויה לחדש את המשא ומתן עם איראן "בשלב מסוים", אך תנאי הסף נותר ברזל: ללא נשק גרעיני איראני, נקודה. זו אינה עמדה של גמישות דיפלומטית — זהו אולטימטום שנמסר מעמדה של עליונות צבאית מכרעת, המגובה בהריסות של שישה חודשים של מבצעים אוויריים של הקואליציה שפירקו באופן שיטתי את יכולתה של איראן להקרין כוח.
צעדי הנגד של איראן וציר הנואשות
טהראן אינה נכנעת בשקט. יו"ר הפרלמנט של איראן, מוחמד באקר קאליבאף, הגיב ב-20 באוגוסט עם נרטיב הנגד המועדף על המשטר, בטענה כי ארצות הברית מחפשת "יציאה מכובדת" מהמזרח התיכון ומקדמת את מה שכינה "סדר אזורי חדש". זוהי מלחמת מידע איראנית קלאסית — מסגור מחדש של תבוסה אסטרטגית כנסיגה אמריקנית — והיא מכוונת ישירות לקהל מקומי ולשחקנים אזוריים אוהדים הזקוקים לביטחון בכך שהרפובליקה האסלאמית נותרה כוח בר-קיימא. יש לזהות את המסגור הזה כפי שהוא: רטוריקה של משטר המחפש כבוד בתוך חורבות המנגנון הצבאי שלו.
באופן משמעותי יותר, פוקס ניוז דיווחה ב-20 באוגוסט כי טהראן מעמיקה באופן פעיל את הקשרים הפיננסיים והצבאיים שלה עם בייג'ינג ומוסקבה כדי לעקוף את ארכיטקטורת הסנקציות החדשה. בהנאם בן טאלבלו, מנהל בכיר של תוכנית איראן במכון להגנת הדמוקרטיות (FDD), אמר לפוקס ניוז דיגיטל כי איראן "צריכה להסתגל לא רק ללחץ הצבאי של ארה"ב וישראל" אלא למערכת הלחצים המלאה המופעלת כעת על המשטר. ציר תלת-צדדי זה — איראן, רוסיה וסין — מייצג את האתגר המשמעותי ביותר להצלחת הקמפיין הכלכלי. רוסיה יכולה לספק נשק; סין יכולה לספק הון ולרכוש נפט דרך רשתות מתווכים מעורפלות. האם לוושינגטון יהיה את הרצון ומנגנוני האכיפה לקטוע את חבלי ההצלה הללו יקבע האם יום ה-D הכלכלי יצליח או יישחק לכדי משטר סנקציות איטי ומחורר שאיראן שרדה היסטורית.
פאריד זקריה מ-CNN הציע הערכת אזהרה ב-20 באוגוסט, בטענה כי "האיראנים פיתחו כלכלה שהיא עמידה ביסודה בפני סנקציות אלו". זוהי טענה הראויה לבחינה מדוקדקת ולא לקבלה אוטומטית. חוסנה של איראן מפני סנקציות טרם המלחמה נבנה על תשתית נפט שלמה, נמלים מתפקדים וצבא המסוגל לאיים על מצר הורמוז. כל שלושת העמודים הללו נפגעו קשות במבצע "אריה שואג". איראן של אוגוסט 2026 אינה איראן של 2018, וניתוחים המתייחסים לעמידות לסנקציות כאל תכונה סטטית ולא כפונקציה של תנאים חומריים מסתכנים בהערכה שגויה לחלוטין של הסביבה האסטרטגית הנוכחית.
קלף הורמוז והסדקים בקואליציה
אולי האות המדאיג ביותר מטהראן הגיע באמצעות חשיפה של מחוקק איראני לפיה תוכנית למצר הורמוז "נמצאת בדיון עם עומאן". ההשלכות הן חד-משמעיות: איראן בוחנת את המנוף האסטרטגי האחרון שנותר לה — היכולת לאיים על תנועת האנרגיה העולמית או לשבש אותה דרך נתיב השיט המרכזי ביותר בעולם. מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב תיעד את הדפוס ההיסטורי של איראן להסלמת האיומים בהורמוז בכל פעם שהלחץ הכלכלי מתגבר, כפי שעשתה ב-2011 כאשר סנקציות פגעו בבנק המרכזי ובתעשיית הנפט של איראן. העובדה שטהראן חוזרת כעת לספר המהלכים הזה, עם צי פגוע ותחת מעקב פעיל של הקואליציה, מצביעה על ייאוש או על בלף מחושב שנועד להעלות את מחיר המלחמה הכלכלית עבור בעלות הברית של וושינגטון.
בינתיים, הקואליציה עצמה מראה סימני שחיקה. טראמפ הודיע על צמצום משמעותי בתרגילים הצבאיים המשותפים לארה"ב ודרום קוריאה לאחר שסיאול סירבה להצטרף לקואליציה נגד איראן, וקיצר תרגיל בן 11 ימים לחמישה ימים בלבד. שר הביטחון של דרום קוריאה, אן גיו-באק, נפגש עם מפקד כוחות ארה"ב בקוריאה, הגנרל קסבייר ברונסון, במשרד ההגנה במה שניתן לתאר רק כמפגש בקרת נזקים לברית בת 72 שנה הנתונה תחת לחץ חסר תקדים. האירוע ממחיש אמת רחבה יותר: לחץ כלכלי מרבי נגד איראן דורש לא רק נחישות אמריקנית אלא גם ציות של בעלות הברית, וסחיטת ציות כזה ממדינות שיש להן אינטרסים כלכליים משלהן בסחר האיראני תבחן את ההון הדיפלומטי של וושינגטון עד הקצה.
החזית מבית
העלויות הפוליטיות מבית של המלחמה הולכות ונערמות. CNN דיווח ב-20 באוגוסט כי טראמפ מתמודד עם שיעורי תמיכה נמוכים על רקע הסכסוך המתמשך ומחירי הדלק הגבוהים, כאשר רוב האמריקנים אומרים שהוא לא הקדיש מספיק תשומת לב לבעיות הדחופות ביותר של המדינה. עזיבות מפתח בבית הלבן — הדוברת קארולין ליביט בסוף אוגוסט ומנהל ענייני חקיקה ג'יימס ברייד — מאותתות על סערה פנימית בדיוק ברגע שבו מסרים ממושמעים הם קריטיים ביותר. התפטרותו של מוציא לאור של Stars and Stripes, מקס ד. לדרר ג'וניור, ב-19 באוגוסט, תוך ציון חילוקי דעות בלתי ניתנים ליישוב עם הנהגת משרד ההגנה על רקע שליטה עריכתית, מוסיפה ממד נוסף של מתיחות אזרחית-צבאית לתמונה מורכבת בלאו כי.
דבר מכל זה אינו משנה את החישוב האסטרטגי הבסיסי. הצבא של איראן שבור. הכלכלה שלה נתונה במצור. בעלות בריתה במוסקבה ובבייג'ינג מציעות אמפתיה ונתיבי הברחה אך לא ישועה. השאלה אינה עוד האם איראן יכולה לנצח — היא לא — אלא האם הנהגת הרפובליקה האסלאמית תקבל את המציאות לפני שמלחציים הכלכליים ירסקו את מה שנותר מיכולת התפקוד של המדינה. עבור ישראל, שהשיקה את מבצע "אריה שואג" ב-28 בפברואר כדי לנטרל את האיום הקיומי של איראן גרעינית, המעבר מפצצות לסנקציות אינו נסיגה אלא מעבר — השלב הבא במערכה שלא תסתיים עד ששאיפותיה הגרעיניות של טהראן ייקברו לצמיתות.
72 השעות הבאות
הימים הקרובים יחשפו האם יום ה-D הכלכלי הוא הכלי שישבור סוף סוף את ההתנגדות של טהראן או שהוא רק מהלך פתיחה במצור ממושך. יש לשים לב לשלושה אינדיקטורים: האם סין מאותתת על ציות או על התרסה בנוגע לאכיפת סנקציות משניות; האם איראן מסלימה את הרטוריקה שלה בנוגע למצר הורמוז לכדי פרובוקציה פיזית; והאם מגע דיפלומטי כלשהו בערוצים אחוריים עולה מתוך חורבות הפסקת האש שפג תוקפה. היום ה-173 לא הביא איתו טילים או תקיפות אוויריות, אך אל תטעו — המלחמה על עתידה של איראן מתעצמת, לא נעצרת. שדה הקרב פשוט עבר מהשמיים מעל אספהאן לפנקסי החשבונות של הפיננסים העולמיים, והסיכונים נותרו בדיוק כפי שהיו מאז שהמטוסים הישראליים הראשונים חצו אל המרחב האווירי של איראן: ביטחון המדינה היהודית, האמינות של הכוח האמריקני ועתיד המזרח התיכון.