ביומו המאה ושבעה של מבצע "אריה שואג", המערכה הצבאית שהגדירה את ההימור האסטרטגי הגורלי ביותר של ישראל מאז 1973 הגיעה לרגע שאף מתכנן מלחמה בתל אביב לא צפה ב-28 בפברואר. הנשיא דונלד טראמפ, החוגג את יום הולדתו השמונים, הכריז על הסכם שלום עם הרפובליקה האסלאמית של איראן כ"מושלם כעת", הודיע על פתיחתו מחדש של מצר הורמוז, והורה על הסרת המצור הימי של ארצות הברית — וכל זאת בשעה שמטוסי קרב ישראליים עדיין היו בדרכם חזרה מתקיפה בפרבריה הדרומיים של ביירות. ההתנגשות בין הצרכים המבצעיים של ישראל לבין השאיפות הדיפלומטיות של אמריקה מעולם לא הייתה אלימה יותר, פומבית יותר, או מסוכנת יותר עבור הברית המבטיחה את ביטחונה של ישראל.
התקיפה בביירות שכמעט חיסלה את העסקה
בשעות המוקדמות של ה-15 ביוני לפי שעון מקומי, תקפה ישראל ברובע הדאחייה שבדרום ביירות, כשהיא מכוונת למה שגורמים ישראליים תיארו כעמדה של חזבאללה. התקיפה לא הובילה לדיווחים על נפגעים והיוותה תגובה למה שטראמפ עצמו פטר כפרובוקציה "קטנה מאוד וחסרת משמעות" שבה "אף אחד לא נפגע, נפצע או נהרג". בנסיבות רגילות, המבצע היה נותר כהערת שוליים במערכה שפירקה באופן שיטתי את התשתית הצבאית האיראנית ברחבי המזרח התיכון. אך אלו אינן נסיבות רגילות.
בתוך שעות ספורות, כתב החוץ הבכיר של פוקס ניוז, טריי יינגסט, דיווח כי טראמפ אמר לראש הממשלה נתניהו ישירות: "מה לעזאזל אתה עושה?" לאחר מכן פרסם הנשיא בפומבי כי "המתקפה הבוקר על ביירות לא הייתה צריכה להתרחש, במיוחד ביום מיוחד שבו אנו כל כך קרובים להסכם שלום עם איראן". חילופי הדברים הללו מייצגים את הקרע החמור ביותר בתיאום המלחמתי בין ארה"ב לישראל מאז החל המבצע, ומעוררים שאלות קיומיות לגבי יכולתה של ירושלים לקיים פעולה צבאית עצמאית נגד מערך האיומים האיראני אם וושינגטון החליטה שהמלחמה נגמרה.
העסקה של טראמפ — מה שאנו יודעים ומה שלא
ההכרזה על העסקה הגיעה דרך Truth Social בהוד והדר טראמפיאני אופייני. "העסקה עם הרפובליקה האסלאמית של איראן הושלמה כעת. ברכות לכולם!" כתב הנשיא. "אני מאשר בזאת באופן מלא את פתיחתו ללא תשלום של מצר הורמוז, ובמקביל לכך, מאשר את הסרתו המיידית של המצור הימי של ארצות הברית. ספינות העולם, התניעו מנועים. תנו לנפט לזרום!" ראש ממשלת פקיסטן, שהבאז שריף, שממשלתו שימשה כמתווכת מרכזית לצד קטר, הודיע על טקס החתימה הרשמי ב-19 ביוני בשווייץ.
המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן אישרה כי מזכר ההבנות קובע "השעיה מיידית וקבועה של הפעולות הצבאיות בכל החזיתות, כולל בלבנון", כמו גם את סיומו המיידי של המצור הימי של ארה"ב. עם זאת, באופן קריטי, סגן שר החוץ של איראן הזהיר כי הנוסח המלא יפורסם רק לאחר החתימה הרשמית, הדגיש כי איראן אינה "סומכת על האויב", והצהיר כי טהראן "תנקוט בצעדים משלה" אם תזהה הפרות. שפה זו אינה אוצר המילים של משטר הרואה בעצמו מובס — זוהי הרטוריקה של מדינה המכינה הצדקות להפרות עתידיות.
תנאיה המדויקים של העסקה בנוגע לתוכנית הגרעין של איראן — עילת המלחמה (casus belli) המקורית שהובילה למבצע "אריה שואג" — נותרו חסויים לחלוטין מהציבור. נכון לשלהי אפריל, דיווחים בפוקס ניוז אישרו כי כחצי מארסנל הטילים ותשתית השיגור של איראן הושמדו, כי ייצור הטילים הבליסטיים קרס משיעור של כ-100 טילים בחודש לתפוקה אפסית כמעט, וכי דור של מדעני גרעין בכירים חוסל. השאלה האם העסקה מקבעת את ההישגים הללו או מאפשרת לטהראן להשתקם מחדש היא השאלה שצריכה להשאיר כל אסטרטג ישראלי ער הלילה.
מתקפת הטילים המבוטלת של איראן — הרתעה או חישוב אסטרטגי?
אולי המידע המודיעיני המרתק ביותר שנחשף ב-48 השעות האחרונות הוא האישור לכך שההנהגה האיראנית דנה באופן פעיל בשיגור מתקפות טילים בליסטיים נגד ישראל כנקמה על הפעולה בביירות. המתקפה בוטלה בסופו של דבר לאחר התערבות ישירה של הנשיא טראמפ. גורמים רשמיים באיראן מסרו ל-New York Times כי חלק מבעלי ההשפעה במבנה הכוח באיראן סברו שמתקפת טילים תשרת באופן פרדוקסלי את האינטרסים של ישראל על ידי טרפוד ההסכם של טהראן עם וושינגטון.
חישוב זה ראוי לבחינה קפדנית. הוא חושף כי גורמים בתוך המשטר האיראני מבינים — גם אם לעולם לא יודו בכך בפומבי — שהעסקה משרתת את אינטרס ההישרדות של טהראן יותר מאשר את אינטרס הביטחון של ירושלים. משטר הבוטח במעמדו הצבאי אינו מבטל מתקפות תגמול מחשש לאבד חבל הצלה דיפלומטי. האיפוק של איראן אינו נדיבות לב; זוהי התנהגות של יריב פצוע הנואש לקבע הפסקת אש לפני שמבצע "אריה שואג" יסב נזק בלתי הפיך נוסף ליכולותיו האסטרטגיות.
היעדרם של אירועי יירוט מצד מערכות הגנת הטילים של ישראל במהלך החלון שבין ה-13 ל-15 ביוני עולה בקנה אחד עם הערכה זו. מערכות ה"חץ", "קלע דוד" ו"כיפת ברזל" נותרו דוממות לא משום שלא היה בהן צורך, אלא מכיוון שאיראן קיבלה החלטה אסטרטגית כי הטילים שלה יקרי ערך יותר כקלפי מיקוח מאשר ככלי נשק.
ההפוגה המבצעית במערכה
לא דווח על תקיפות מאושרות חדשות של חיל האוויר הישראלי בשטח איראן — בין אם על מתקני גרעין, בסיסי משמרות המהפכה, אתרי טילים או תשתיות נפט — בחלון הזמן שבין ה-13 ל-15 ביוני. המערכה נראית כמי שנכנסה להשבתה מבצעית דה-פקטו במקביל למשא ומתן על העסקה. בינתיים, צבא ארה"ב אישר כי יירט מספר כטב"מים איראניים בסמוך למצר הורמוז ב-13 ביוני, תזכורת לכך שגם בשעה שדיפלומטים החליפו ברכות, הכוחות האיראניים המשיכו לבחון את הנחישות האמריקנית במפרץ הפרסי.
ההפוגה המבצעית מציבה את ישראל בפני דילמה אסטרטגית עמוקה. כל יום ללא תקיפות מאפשר לאיראן להתארגן מחדש, לפזר את נכסיה ששרדו ולמגן את המתקנים שנותרו. עם זאת, חידוש התקיפות לפני ה-19 ביוני יעמיד את ירושלים בעימות ישיר לא רק עם טהראן, אלא עם וושינגטון — עימות שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה ואינה יכולה לנצח בו. ייתכן שהתקיפה של נתניהו בביירות הייתה אות אחרון לכך שישראל שומרת על עצמאות מבצעית, אך תגובתו הוולקנית של טראמפ מרמזת כי המחיר של מימוש עצמאות זו הפך לגבוה מנשוא.
התגובה העולמית ונרטיב הניצחון
השווקים הגיבו לעסקה באנחת רווחה שאינה משתמעת לשני פנים. המניות באסיה זינקו — מדד הניקיי 225 של יפן עלה בלמעלה מחמישה אחוזים, מדד הקוספי של דרום קוריאה הוסיף 5.7 אחוזים, ומדד הטאייקס של טאיוואן טיפס ב-2.7 אחוזים. הנפט מסוג ברנט ירד בלמעלה מארבעה אחוזים למחיר של כ-83.70 דולר לחבית, עם התפוגגות החששות משיבושים במצר הורמוז. ראש ממשלת בריטניה, קיר סטארמר, כינה את ההסכם "צעד חשוב ביותר קדימה", בעוד צרפת התחייבה לסייע במבצעי פינוי מוקשים במצר הורמוז.
טהראן, כצפוי, הכריזה על ניצחון. כלי התקשורת הממלכתיים באיראן מתעקשים כי המשטר "אלץ" את ארצות הברית לקבל את השלום, ובכירים מציגים את מזכר ההבנות כהוכחה להרתעה איראנית. בן רודס, בכיר לשעבר בממשל אובמה, סיפק הערכה מושחזת יותר, בציינו כי העסקה בסך הכל "פותחת מחדש נתיב מים שהיה פתוח עוד לפני המלחמה". הבחנה זו, אף שנועדה לבקר את טראמפ, לוכדת בשוגג את הדאגה הישראלית המרכזית: שמאה ושבעה ימים של פעילות צבאית — השמדת ייצור הטילים האיראני, חיסול מדעני הגרעין והשחיקה השיטתית של רשתות הפיקוד של משמרות המהפכה — עלולים להיסחר בתמורה להשבת הסטטוס קוו אנטה (המצב שקדם למלחמה), אשר הוא עצמו לא הספיק כדי למנוע את פריצתה של איראן אל עבר פצצה גרעינית.
חמשת הימים שיגדירו את עתידה של ישראל
בין עכשיו ל-19 ביוני, מדינת ישראל ניצבת בפני הכרעות שיקבעו האם מבצע "אריה שואג" ייזכר כניצחון אסטרטגי מכריע או כמערכה שהישגיה נמסרו על שולחן המשא ומתן. עמידותה של העסקה רחוקה מלהיות מובטחת. חלון המשא ומתן של שישים הימים של איראן, שאלות פתוחות בנוגע למאגרי הגרעין, עמדתו הצבאית העצמאית המופגנת של נתניהו, והאזהרות המפורשות של טהראן עצמה לגבי "נקיטת צעדים משלה" — כולם מהווים קווי שבר פעילים המסוגלים למוטט את ההסכם עוד לפני שהדיו יפגוש את הנייר בשווייץ.
"העסקה עם הרפובליקה האסלאמית של איראן הושלמה כעת. ספינות העולם, התניעו מנועים. תנו לנפט לזרום!" — הנשיא דונלד טראמפ, 14 ביוני, 2026
ישראל חייבת כעת להילחם בזירה שבה יריביה תמיד היו המסוכנים ביותר — לא בשדה הקרב, שבו פעל צה"ל ביעילות קטלנית, אלא בזירה הדיפלומטית, שבה התיאבון של הקהילה הבינלאומית לעימות עם איראן מעולם לא תאם את האיום הממשי שטהראן מציבה. חמשת הימים הבאים יחשפו האם הקורבנות של מבצע "אריה שואג" קנו ביטחון אמיתי או רק הפוגה לפני המרוץ הבא, וייתכן שאף האחרון, של איראן אל עבר הגרעין. עבור ישראל, המלחמה עשויה להיכנס לשלב המסוכן ביותר שלה — לא משום שהאויב מתקדם, אלא משום שבעלת הברית נסוגה.