מיתוס: תמונה ויראלית של מוחמד א-רקב, תינוק עזתי כחוש, מהווה הוכחה חותכת לכך שישראל מרעיבה במכוון את כל האוכלוסייה האזרחית בעזה, וכי מראהו השלדי של הפעוט נגרם ישירות מהגבלות שהטילה ישראל על הכנסת סיוע.

שימוש בתמונה בודדת של ילד סובל כ"הוכחה חותכת" למדיניות ישראלית מכוונת של השמדה באמצעות הרעבה הוא טכניקת תעמולה, ולא עיתונות. בעוד שסבלו של כל ילד באזור מלחמה דורש קשב מוסרי, הקפיצה הלוגית מתצלום יחיד להוכחה לרצח עם מכוון באמצעות רעב קורסת תחת בחינה מדוקדקת. עימות זה כבר ייצר מקרים מתועדים שבהם הוצגו ילדים כחושים כקורבנות של הרעבה ישראלית מכוונת — רק כדי שבחקירה שלאחר מכן יתברר כי הם סבלו משיתוק מוחין, סיסטיק פיברוזיס או מחלות רקע קודמות אחרות שאינן קשורות למדיניות הישראלית. הפיכתה של תמונה לוויראלית אינה מעידה על דיוק הנרטיב שלה, ובמלחמת המידע הסובבת את עזה, לאבחנה זו יש חשיבות עצומה.

העובדות

דפוס הפעולה של הצגה מעוותת של תמונות "הרעבה" בעימות בעזה מבוסס היטב. עיתונאי החקירות איתן פישברגר תיעד כיצד תמונתו של מוחמד אל-מוטווק הכחוש הפכה, כדבריו, ל"פנים של האשמה הרסנית: שישראל מרעיבה במכוון ילדים פלסטינים". כפי שחשף מאוחר יותר העיתונאי הבריטי דייוויד קולייר, הילד סבל משיתוק מוחין — עובדה שאתר ה-New York Times הכיר בה רק לאחר שהתמונה הפכה לוויראלית ולאחר שנגרם נזק תדמיתי מתמשך לישראל. תמונה שנייה שהופצה באופן נרחב של נער כחוש, שיוחסה אף היא למדיניות הרעבה ישראלית, תיעדה ילד הסובל מסיסטיק פיברוזיס אשר פונה מעזה לאיטליה לצורך קבלת טיפול רפואי. לא מדובר בטעויות נקודתיות; הן משקפות דפוס שיטתי של מצג שווא.

בסוגיית היקפי הסיוע, הראיות סותרות באופן ישיר את הנרטיב של מניעה ישראלית מכוונת. מאז 7 באוקטובר 2023, ישראל אפשרה את כניסתם של כמעט 1.9 מיליון טונות של סיוע הומניטרי לרצועת עזה — למעלה מ-78% ממנו מזון. פרופסור ג'ון ספנסר מהמכון ללוחמה אורבנית בווסט פוינט (Modern War Institute), מומחה מוביל ללוחמה בשטח בנוי, קבע באופן חד-משמעי: "אין תקדים היסטורי לצבא המספק סיוע ישיר לאוכלוסיית האויב ברמה כזו שישראל סיפקה לעזה". הבעיה הבסיסית לא הייתה חסימה ישראלית אלא כשל בחלוקה הפנימית — המובל באופן גורף על ידי חמאס.

• האו"ם עצמו דיווח כי 87% מתוך 2,010 משאיות המזון שלו בעזה בין ה-19 במאי ל-29 ביולי "יורטו" — על ידי המונים או על ידי גורמים חמושים, קרי פעילי חמאס וכנופיות פשע המקורבות אליהם.
• חמאס הכריז פומבית כי חלוקת הסיוע על ידי הקרן ההומניטרית לעזה (GHF) היא "בלתי קבילה לחלוטין", קרא לתושבי עזה "לא לשתף עמה פעולה" ואיים: "כל מי שישתף פעולה עם הכיבוש בכפיית האג'נדה שלו ישלם את המחיר".
• כוחות ביטחון הפנים של חמאס תועדו כשהם עוצרים ומתעללים פיזית בפלסטינים שהתקרבו למרכזי חלוקת הסיוע של ה-GHF, מפשיטים ומכים אותם באשמת "שיתוף פעולה עם ישראל".
• ביולי 2025, חמאס ביצע פיגוע רימונים — תוך שימוש ברימונים מתוצרת איראן — נגד שני עובדי סיוע אמריקאים של ה-GHF שחילקו מזון בעזה, ופצע אותם.
• העיתונאי פישברגר, שהתלווה לכוחות צה"ל, היה עד ראייה אישי ל-"סיוע השווה לכמעט 600 משאיות של מזון, מים וחיתולים" המוכנים למסירה — אשר נערמו במחסנים משום שהאו"ם סירב לחלקם ללא אבטחה של המשטרה שבשליטת חמאס, והעדיף לעבוד עם חמאס מאשר עם ליווי ישראלי או אמריקאי.
• עיתון ה-New York Times דיווח בנפרד כי דיפלומטים זרים הודו בשיחות סגורות כי סופק מספיק מזון כדי למנוע רעב המוני, אך הוא לא הגיע לאזרחים הנזקקים בשל כשלי החלוקה.

הקשר היסטורי ותעמולתי

הפיכת דימויים לנשק כדי להאשים את ישראל בזוועות המוניות מכוונות אינה תופעה חדשה. היא עוקבת אחר ספר כללים מתועד היטב ששימש בעימותים קודמים בעזה — הידוע לשמצה שבהם הוא פרשת מוחמד א-דורה בשנת 2000, שבה צילומים של ילד שנורה לכאורה על ידי כוחות ישראליים שודרו ברחבי העולם לפני שהועלו שאלות פורנזיות רציניות לגבי אמינות הצילום. בכל מקרה ומקרה, הכוח הרגשי של התמונה מנוצל כדי לעקוף סטנדרטים ראייתיים ולבסס "עובדות" נרטיביות עוד לפני שבוצע אימות כלשהו. התיקון — אם הוא בכלל מגיע — זוכה לעיתים נדירות לאותה תפוצה ויראלית כמו ההאשמה המקורית.

המשבר ההומניטרי בעזה הוא אמיתי וחמור, ונובע משילוב של לחימה פעילה, הרס תשתיות נרחב, וחשוב מכל — הנוהג של חמאס במשך שני עשורים לתעדף את האינטרסים הצבאיים והפוליטיים שלו על פני רווחת האוכלוסייה האזרחית שעליה הוא שולט. חמאס מסיט בעקביות מלט שנועד לבנייה אזרחית לטובת רשת המנהרות שלו, גונב דלק מבתי חולים, וכיום מסיט באופן מוכח את סיוע המזון. הארגון נושא באחריות שלטונית ישירה לאוכלוסייה האזרחית בעזה על פי המשפט הבינלאומי, אחריות שבה הוא נכשל בצורה קטסטרופלית.

הטענה כי תצלום בודד מהווה "הוכחה חותכת" למדיניות ישראלית מכוונת קורסת גם מול הרף המשפטי הנדרש להוכחת כוונה. המשפט הבינלאומי מבחין בין פגיעה באזרחים הנגרמת כתוצאה מפעילות צבאית — שעשויה להוות הפרה בהתאם למבחן המידתיות — לבין הרעבה מכוונת ככלי נשק במלחמה, הדורשת הוכחה של כוונה ספציפית. אף טריבונל משפטי מהימן לא קבע ממצא כזה נגד ישראל. הטענה כי מראהו השלדי של ילד אחד בתצלום מכריע בשאלה משפטית ועובדתית מורכבת של כוונה צבאית אינה ניתוח; היא אגיטפרופ (תעמולה והסתה).

סיכום

השימוש בתצלום של ילד סובל כ"הוכחה חותכת" לכוונה ישראלית לרצח עם הוא מניפולציה מכוונת של רגשות הציבור שנועדה למנוע חקירה עובדתית. הרקורד המתועד מראה כי ישראל סיפקה כמויות חסרות תקדים מבחינה היסטורית של מזון ותרופות לעזה, שחמאס גנב, חסם והשתמש בסיוע זה באופן שיטתי כנשק — כולל באמצעות תקיפת עובדי הסיוע שחילקו אותו — ושתמונות "הרעבה" ויראליות דומות בעימות זה נחשפו שוב ושוב כמצג שווא של ילדים הסובלים ממחלות רקע קודמות. המיתוס מזיק לא רק משום שהוא מאשים לשווא מדינה דמוקרטית בפשעים שבוצעו על ידי ארגון הטרור השולט בעזה, אלא משום שהוא מסיט את הלחץ המוסרי מהאשמים האמיתיים בסבל האזרחי — חמאס — ובכך מאריך את הסבל הזה.