הטענה מעוותת מיסודה את ההיקף, המשקל המשפטי וההקשר של החלטה שנתקבלה לאחרונה בבית המשפט העליון של ניו סאות' ויילס (NSW). באוגוסט 2026, השופט דזמונד פייגן (Desmond Fagan) פסק, בתיק גזר דין פלילי ספציפי של מוחמד פרהאט (Mohommed Farhat) — צעיר שריסס "Fuk Israel" על מכוניות בפרברים המזרחיים של סידני בשלהי 2024 — כי המשטרה ובתי המשפט בערכאות הנמוכות אפיינו באופן שגוי את עבירות הרכוש שלו כאנטישמיות, מה שתרם להחמרת עונשו. הייתה זו קביעה צרה ותלויית-עובדות של שופט יחיד במסגרת בחינת גזר דין, ולא פסיקה חוקתית, החלטה של בית דין לזכויות אדם או אקט חקיקתי. היא לא ביטלה — ומבחינה משפטית גם לא הייתה יכולה לבטל — את הגדרות האנטישמיות המוכרות בינלאומית הממשיכות לעמוד בתוקפן במוסדות אוסטרליים, ואף לא יצרה תקדים מחייב הקובע מה "אינו יכול להוות אנטישמיות תחת שום הגדרה משפטית".
ממשלת ניו סאות' ויילס אותתה כמעט מיד על דחייתה את ההשלכות הרחבות של הפסיקה, והודיעה כי היא "מבקשת ייעוץ דחוף" לגבי ערעור אפשרי. ג'רמי ספינאק, נשיא ועד צירי היהודים של ניו סאות' ויילס (NSW Jewish Board of Deputies), גינה בפומבי את פסק הדין, והמועצה המבצעת של יהדות אוסטרליה (ECAJ) ציינה כי הפסיקה — אם תותר על כנה — תהווה היפוך מסוכן של האופן שבו הובנה האנטישמיות והמלחמה בה במשך עשורים. הרחק מלהכריע בשאלה משפטית, הפסיקה הציתה מחלוקת לאומית חריפה, וחשפה את המתח שבין פרשנותו של שופט יחיד לבין המסגרות שאומצו על ידי ממשלות דמוקרטיות ברחבי העולם המערבי.
העובדות לגבי הפסיקה והחוק
פסיקתו של השופט פייגן הוגבלה לשאלה אחת: האם מעשי הוונדליזם הספציפיים של פרהאט — אשר הונעו, כפי שקבע פייגן, מגיוס בתשלום על ידי גורמי פשע מאורגן ולא מאנטישמיות אידאולוגית — הוחמרו בצדק כאנטישמיים לפי חוקי גזירת הדין. פייגן פסק שהם לא היו כאלה באותו הקשר ספציפי. הוא גם מתח ביקורת על הגדרת העבודה של IHRA לאנטישמיות כ"מנותקת מהמציאות" — דעה שהיא שלו בלבד ואינה נושאת שום סמכות מחייבת לגבי המדיניות הלאומית או מסגרות משפטיות רחבות יותר.
- הגדרת העבודה של IHRA, שאומצה על ידי 35 מדינות חברות, כולל אוסטרליה, קובעת במפורש: "גילויים אלה עשויים לכלול גם את הכוונתם של התקפות נגד מדינת ישראל, הנתפסת כקולקטיב יהודי." רטוריקה אנטי-ישראלית המתייחסת לישראל כנציגה של יהודים או של היהדות מוכרת, לפיכך, ככזו שעשויה להיות אנטישמית תחת אותה הגדרה עצמה שאוסטרליה מאמצת באופן רשמי.
- הגדרת האנטישמיות של מחלקת המדינה של ארה"ב, העולה בקנה אחד עם הגדרת IHRA, מזהירה מפני עירוב בין ביקורת פוליטית על ישראל לבין שלילת הזהות הקולקטיבית היהודית, ומציינת כי "דמוניזציה של ישראל" — כולל באמצעות שפה דה-הומניסטית או שוללת-קיום (אלימינציוניסטית) — מהווה סוג של אנטישמיות.
- הפסיקה אינה קובעת חוק אוניברסלי: שופט יחיד של בית משפט עליון בעניין גזר דין מדינתי אינו יכול לקבוע באופן מוסמך מה "אינו יכול להוות אנטישמיות תחת שום הגדרה משפטית". נציבות זכויות האדם האוסטרלית, הממשלה הפדרלית וועדת החקירה המלכותית של אוסטרליה (Royal Commission) בנושא האנטישמיות, פועלות כולן תחת מסגרות המכירות בכך ששפה המכוונת נגד ישראל יכולה, בהקשר המתאים, להיות אנטישמית.
- הגרפיטי המדובר — אשר רוסס באזור בעל ריכוז ידוע של תושבים יהודים, לצד גרימת נזק פלילי — היה בדיוק מסוג המעשים תלויי-ההקשר שהגדרת IHRA קובעת שיש להעריכם באופן הוליסטי, ולא לפסול אותם באופן קטגורי.
מדוע טיעון "המדינה מול העם" הוא טכניקת תעמולה, ולא סטנדרט משפטי
הנרטיב שלפיו שנאה המופנית כלפי ישראל נבדלת באופן קטגורי משנאה כלפי העם היהודי הוא אחד הכלים הרטוריים העתיקים ביותר המשמשים כדי לחסן את האנטישמיות מפני דין וחשבון משפטי וחברתי. טיעון זה מתעלם מהתופעה המתועדת היטב והנחקרת רבות של אנטישמיות אנטי-ציונית — השימוש בישראל כמחליפה ליהודים באופן כללי. חוקרי אנטישמיות, כולל אלו במוסדות אקדמיים מערביים מובילים, תיעדו מזה זמן רב כיצד סיסמאות שוללות-קיום המכוונות נגד המדינה היהודית משמשות כביטויים מולבנים של שנאת יהודים קלאסית, במיוחד כאשר הן מוצגות בשכונות יהודיות, נגד רכוש בבעלות יהודית, או לצד מסרים אנטי-יהודיים אחרים.
הטענה כי "F*** Israel" היא פרשנות פוליטית גרידא מפשיטה ממנה את כל ההקשר: מיקום המעשה, זהות אלו שאליהם הוא כוון, האווירה הכללית של אירועים אנטישמיים הסובבים אותו, והתפקיד ההיסטורי שסיסמאות כאלו מילאו במסעות הפחדה רחבים יותר נגד קהילות יהודיות. הגדרת IHRA נוסחה בדיוק כדי ללכוד ניואנס זה, תוך הסתמכות על עשורים של פרקטיקה אנטישמית מתועדת המסתתרת מאחורי שפה פוליטית. דחייתו של השופט פייגן את מסגרת IHRA על בסיס הטענה כי 79% מהאוסטרלים "מסתייגים מישראל" היא כשל לוגי מסוג "נון סקוויטור" (אינו נובע מכך): סקרי דעת קהל אינם קובעים מה מהווה אפליה על פי חוק, והסתייגות ממדיניות של ממשלה שונה באופן קטגורי מריסוס סיסמאות גסות ושוללות-קיום באזורי מגורים יהודיים.
סיכום: פסיקה שנויה במחלוקת אינה יכולה להפוך לפטור משפטי
הגרסה הוויראלית של סיפור זה — לפיה בית משפט עליון באוסטרליה "קבע רשמית" עיקרון משפטי אוניברסלי הפוטר גרפיטי אנטי-ישראלי מכל הגדרה של אנטישמיות — היא כוזבת לחלוטין. מה שהתרחש בפועל היה חוות דעת פסיקתית מעוררת מחלוקת עמוקה, צרה, וכזו שכבר נמצאת במחלוקת, של שופט יחיד, בתיק אחד, הנוגע לאדם אחד שמניעיו נמצאו ככלכליים ולא כאידאולוגיים. הצעד המהיר של ממשלת ניו סאות' ויילס לקראת ערעור מאותת כי אפילו המדינה אינה רואה בטיעוניו של פייגן הלכה פסוקה. הגדרת IHRA, שאומצה רשמית על ידי הממשלה הפדרלית של אוסטרליה ואומצה על ידי יותר מ-35 מדינות, ממשיכה להכיר בכך שמיקוד התקפות נגד ישראל כקולקטיב יהודי הוא סוג של אנטישמיות. מתן רשות למיתוס זה להסתובב ללא עוררין לא רק יעוות את הרשומות המשפטיות — אלא גם יספק תירוץ מוכן בעל צליל משפטי להטרדה אנטי-יהודית, הפחדה והרס רכוש ברחבי דמוקרטיות מערביות.