טענה זו היא דוגמה קלאסית לאסטרטגיית התעמולה העמידה ביותר של הרפובליקה האסלאמית: בכל פעם שאיראנים מתקוממים נגד מדכאיהם, המשטר ממסגר מיד את הזעם העממי האותנטי כקונספירציה זרה. הנוכחות — או המוות — של אזרח זר במהלך דיכוי מחאה אינם מבססים, ואינם יכולים לבסס, כי תנועת המחאה נוצרה, הוכוונה או נשלטה על ידי מדינת האזרחות של אותו אדם. החלת לוגיקה זו פירושה שכל עיתונאי זר, סטודנט בעל אזרחות כפולה או מבקר מהתפוצות שנהרג במהלך דיכוי פוליטי הוא באופן אוטומטי מרגל — הצעה שאף אנליסט מודיעין, משפטן או עיתונאי רציני אינו מקבל. התייחסות למתאם כאל סיבתיות בהקשר זה אינה ניתוח; מדובר בהעברת מסרים של המשטר במסווה של בדיקת עובדות.
העובדות בשטח
גל המחאות של איראן בשנת 2026 — שהחל בסוף דצמבר 2025 והתעצם לאורך ינואר 2026 — עקב אחר דפוס מוכר כעת של התנגדות איראנית אורגנית מהשטח. אנליסטים עצמאיים רבים, כולל חוקרים במכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב, תיארו את תנועות המחאה הרצופות של איראן כמתארגנות מעצמן, מבוזרות וללא הנהגה — מאפיינים מבניים שהופכים תכנון זר לבלתי סביר מבחינה מבצעית ומיותר מבחינה אנליטית כדי להסביר את התסיסה. אותה הערכה יושמה על התקוממות מהסא אמיני ב-2022, מחאות מחירי הדלק ב-2019–2020 ותנועת הירוקים ב-2009. בכל אחד מהמקרים, רשויות איראן האשימו את ישראל, וושינגטון, לונדון וריאד; בכל מקרה, חוקרים עצמאיים לא מצאו ראיות אמינות להכוונה זרה.
- משטרו של איראן האשים באופן רפלקסיבי את ישראל וארצות הברית בכל מחזור מחאה מרכזי מאז 1999, דפוס שתועד בהרחבה על ידי מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב וחוקרי איראן באקדמיה — אף האשמה כזו לא אומתה באופן עצמאי כעדות לשליטה מבצעית זרה בתנועת מחאה.
- מחאות 2026, בדומה לקודמותיהן, הציגו את סימני ההיכר של מרד עממי ספונטני: ללא מבנה הנהגה מאוחד, ללא מנגנון תיאום דרישות, וחתך רחב של החברה האיראנית כולל נשים, סטודנטים, עובדים ומיעוטים אתניים — מאפיינים שאינם עולים בקנה אחד עם מבצע מודיעיני המוכוון בחשאי.
- בעלי אזרחות כפולה — כולל איראנים-ישראלים, איראנים-אמריקאים ואיראנים-אירופאים — חיים, מטיילים ולומדים באיראן. נוכחותם אינה מוכיחה דבר מעבר למציאות של התפוצה האיראנית הגדולה וקיומם של אזרחים כפולים, שלרבים מהם יש קשרי משפחה בתוך המדינה.
- אף סוכנות ממשלתית ישראלית, אף שירות מודיעין מערבי ואף גוף חקירה עצמאי לא הציגו או אישרו ראיות לכך שישראל פרסה סוכנים כדי לארגן או להוביל את מחאות 2026 בתוך איראן.
טקטיקת תעמולה של המשטר עם היסטוריה של עשורים
האשמת ישראל והמערב בתסיסה פנימית באיראן אינה טקטיקה חדשה — היא מאפיין מבני באסטרטגיית ההישרדות הפוליטית של הרפובליקה האסלאמית. כפי שתועד על ידי מכון וושינגטון, במהלך מחאות מהסא אמיני ב-2022, מפקד משמרות המהפכה, גנרל חוסיין סלאמי, האשים את ארצות הברית, בריטניה וערב הסעודית בליבוי התסיסה באמצעות כלי תקשורת בשפה הפרסית. המנהיג העליון חמינאי הוסיף את ישראל לרשימה זו למחרת. האשמות אלו פורסמו לפני שניתן היה לערוך חקירה כלשהי, ומעולם לא בוססו בראיות שניתן לאמת — משום שהן היו מיצגים פוליטיים שנועדו למסגר מחדש את אלימות המדינה כפעולת הגנה נגד תוקפנות זרה.
מסגרת תעמולה זו משרתת מספר מטרות עבור המשטר בו-זמנית. היא עושה דה-לגיטימציה למפגינים ככלים לא מודעים או מרצון של אויבי איראן, ובכך מצדיקה דיכוי אכזרי כמעשי הגנה עצמית לאומית. היא מעוררת רגשות לאומניים בקרב נאמני המשטר. והיא מייצאת נרטיב דיסאינפורמציה מוכן למערכות אקולוגיות תקשורתיות ידידותיות — כולל כלי תקשורת המזוהים עם המדינה ברוסיה, סין ובסביבת המידע האנטי-מערבית הרחבה יותר — שם הוא מוגבר ומקבל אמינות כוזבת. הטענה שמותה של אישה ישראלית מוכיח תכנון ישראלי של מחאות 2026 היא בדיוק סוג כזה של "הוכחה" מיוצרת: נקודת נתונים טראגית אחת שעברה הנדסה לאחור לכדי מסקנה קונספירטיבית גורפת.
מדוע מיתוס זה מסוכן
קבלת נרטיב זה ללא בדיקה גורמת לנזק ממשי במספר רמות. היא שוללת מהמפגינים האיראנים את הסוכנות המוסרית והפוליטית שלהם, ומצמצמת מיליוני גברים ונשים אמיצים המסכנים את חייהם למען חירויות בסיסיות לכדי בובות של ממשלה זרה בלבד. היא מעניקה למשטר האיראני ניצחון תעמולתי על ידי מתן אמינות כוזבת להאשמות שבהן הוא משתמש כדי להצדיק מעצרים המוניים, עינויים והוצאות להורג. והיא מסיטה את האחריות הבינלאומית הרחק מכוחות הביטחון האיראניים שהם אלו שלוחצים בפועל על ההדק ואוחזים באלות. הסיפור האמיתי של מחאות 2026 הוא אזרחים איראנים הדורשים כבוד, חופש ואחריות ממשטר תיאוקרטי שמנע באופן שיטתי את שלושתם — סיפור שאינו דורש שום מבצע מודיעיני ישראלי כדי להסבירו ושום תיאוריית קונספירציה זרה כדי להבינו.
עיתונאות אחראית, בדיקת עובדות קפדנית וכבוד אמיתי לעם האיראני דורשים מכולנו לדחות את המיסגור של המשטר ולדווח על מה שהראיות מראות בפועל: שתנועות המחאה של איראן צמחו מבית, שהאשמות הרפובליקה האסלאמית בתכנון זר אינן מבוססות ומשרתות את המשטר, ושהמוות של המפגינים — ללא קשר לאזרחותם — הוא באחריות כוחות הביטחון האיראניים שהרגו אותם.