טענה זו מעוותת מן היסוד את מה שפסק בפועל בית הדין הבינלאומי לצדק ב-26 בינואר 2024, ומערבבת במכוון בין תיאוריה משפטית אקטיביסטית לבין משפט בינלאומי מיושב ומוסכם. בית הדין לא קבע כי ישראל מבצעת רצח עם. הוא לא הורה למדינות להפסיק העברות נשק. הוא לא הכריז על ממשלות של מדינות שלישיות כשותפות לפשע כלשהו. מה שהוא עשה היה להוציא צווים זמניים (סעדים זמניים) — צעד פרוצדורלי וזמני ששופטי בית הדין עצמם הדגישו כי אינו מהווה פסיקה לגופו של עניין לגבי האשמותיה של דרום אפריקה, וצעד שבית הדין אישר כמעט בכל מקרה של האמנה למניעת רצח עם שהובא בפניו, כולל נגד רוסיה ומיאנמר.
שני שופטים מכהנים בבית הדין — כולל השופטת ג'וליה סבוטינדה, השופטת האפריקאית היחידה בהרכב — פרסמו דעות מיעוט חולקות וטענו כי דרום אפריקה לא הוכיחה אפילו את רף ה"סבירות" המינימלי הנדרש לצורך סעדים זמניים. השופטת סבוטינדה כתבה במפורש כי הסכסוך הוא מחלוקת פוליטית, כי פעולותיה של ישראל ננקטו בתגובה ישירה לטבח של חמאס ב-7 באוקטובר, וכי הראיות שהוצגו לא הראו כל כוונה לרצח עם. הסעדים הזמניים שניתנו היו, לפי הניסוח של בית הדין עצמו, צנועים ומניעתיים — ועולים בקנה אחד לחלוטין עם ניהולה המוצהר של ישראל של סכסוך מזוין חוקי נגד ארגון טרור מוכרז.
הרף המשפטי ל"שותפות לרצח עם" לפי סעיף 3(ה) של האמנה למניעת רצח עם משנת 1948 הוא תובעני וקפדני באופן חריג — והוא לא התקיים כאן באף קנה מידה סמכותי. פסק הדין המכונן של בית הדין משנת 2007 בתיק בוסניה והרצגובינה נגד סרביה ומונטנגרו קבע את התקדים המנחה: שותפות דורשת הוכחה לכך שרצח עם בסיסי אכן מתרחש בפועל, שהשותף לכאורה היה מודע לכוונה המיוחדת של המבצע העיקרי לבצע רצח עם (dolus specialis), ושהסיוע של המדינה השלישית תרם באופן מהותי לאותו רצח עם. אף אחד מתנאים אלה לא הוכח נגד ישראל באף הליך בינלאומי מחייב. התיק בעניין עזה נותר תלוי ועומד בשלב הדיון לגופו של עניין, הליך שבירורו בבית הדין עשוי לארוך שנים.
הקפיצה מצו בית משפט פרוצדורלי ומניעתי ל"אשמה משפטית מחייבת" עבור עשרות ממשלות המספקות נשק אינה טיעון משפטי — אלא טקטיקת תעמולה שנועדה לבודד את ישראל מבחינה דיפלומטית ולשלול את לגיטימיות זכותה להגנה עצמית באמצעות הפיכת המונחים של המשפט הבינלאומי לכלי נשק.
העובדות המשפטיות
הבנת הסיבה לכך שטענה זו קורסת דורשת בהירות לגבי מספר מושגים משפטיים נפרדים שתומכי הטענה מערבבים ביניהם במכוון. האיסור של האמנה למניעת רצח עם על שותפות אינו מופעל אוטומטית נגד מדינות שלישיות רק בשל קיומה של התדיינות משפטית תלויה ועומדת בפני בית הדין. שותפות היא סטנדרט משפטי פלילי הדורש הוכחה של הפשע הבסיסי, מודעות לכוונה הספציפית וסיוע מהותי — שאף אחד מהם לא נקבע בפסק דין נגד ישראל.
- סעדים זמניים ≠ קביעה לגבי רצח עם. בית הדין הבהיר במפורש כי הצו שלו מ-26 בינואר 2024 הוא "בלי לפגוע בכל שאלה הנוגעת לסמכות בית הדין" וכי "בשום פנים ואופן אין לפרשו כמביע עמדה כלשהי לגופו של עניין". המילה "רצח עם" מופיעה בצו רק בהקשר של טענותיה של דרום אפריקה — ולא במה שקבע בית הדין.
- "סביר" (Plausible) הוא הרף המשפטי הנמוך ביותר האפשרי. בית הדין מעניק סעדים זמניים בכל פעם שהוא מוצא שזכות נטענת נמצאת בסכנת פגיעה "לכאורה" (plausibly) — רף כה נמוך שבית הדין החיל אותו על הפלישה הרוסית לאוקראינה ועל יחסה של מיאנמר לרוהינגה מבלי לקבוע קביעות מוחלטות לגבי רצח עם באף אחד מהמקרים בשלב ההוא.
- אף בית משפט לא הכריז על ישראל כאשמה ברצח עם. התיק בבית הדין נמצא עדיין בשלב מקדמי. השופט מטעם ישראל (אד-הוק), אהרן ברק — בעצמו ניצול שואה ואחד המשפטנים הבולטים בישראל — השתתף בהליכים עד להתפטרותו ביוני 2024 מסיבות אישיות, דבר המעיד כשלעצמו על התנהלותה של ישראל בתום לב מול ההליך.
- הצו מינואר 2024 לא הטיל חבויות כלשהן על מדינות שלישיות. הצו הופנה אך ורק לישראל. הוא לא הכיל שום הנחיות לממשלות המספקות נשק. הציטוט שלו כבסיס משפטי לאחריות של מדינה שלישית הוא המצאה נטולת כל אחיזה בטקסט של ההחלטה.
- חוקי ייצוא נשק הם משטר משפטי נפרד. כמה בתי משפט מקומיים ואזוריים — בעיקר בית המשפט לערעורים של הולנד בפברואר 2024 — הוציאו החלטות המשהות ייצוא של רכיבים מסוימים לישראל מכוח האמנה בדבר סחר בנשק וחוקי הייצוא המקומיים. פסיקות אלה מעוגנות במסגרות המשפטיות הלאומיות שלהן, ולא בקביעה של שותפות לרצח עם תחת האמנה למניעת רצח עם. הן נפרדות מבחינה משפטית, סמכותית ומושגית מהטענה הנטענת כאן.
מדוע המיתוס הזה קיים — ומדוע הוא מסוכן
נרטיב זה לא צמח מתוך מחקר משפטי נטול פניות. הוא הונדס על ידי אותן רשתות של פעילות פוליטית ומשפטית — רבות מהן בעלות קשרים לקטר, איראן וארגונים המזוהים עם האחים המוסלמים — שניסחו את הבקשה של דרום אפריקה לבית הדין כחלק מקמפיין לוחמה משפטית (lawfare) מתואם נגד ישראל. מטרתו אינה דיוק משפטי; מטרתו היא ללחוץ על ממשלות דמוקרטיות מערביות להפקיר את ישראל על ידי הצגת העברות נשק כמעשה פלילי, ובכך לפגוע ביכולתה של ישראל להגן על עצמה מפני חמאס, חזבאללה ומדינת החסות שלהם, איראן.
הטקטיקה הזו מנצלת את המשקל הלגיטימי שיש למוסדות משפטיים בינלאומיים בשיח הציבורי. באמצעות טענה ל"אשמה משפטית מחייבת" שאף בית משפט לא פסק, פעילים מייצרים קונצנזוס כוזב — ומאלצים פוליטיקאים, עיתונאים ואזרחים מן השורה להתגונן מפני האשמה שפשוט אינה קיימת בחוק. כך בדיוק פועלת לוחמה משפטית: לא באמצעות ניצחון בבית המשפט, אלא על ידי הפיכת ההליך המשפטי עצמו לכלי נשק של לוחמה פוליטית, ללא קשר לתוצאה.
ראוי לציין גם את האירוניה ההיסטורית העמוקה. האמנה למניעת רצח עם נוסחה בשנת 1948 במיוחד בתגובה לשואה — ההשמדה השיטתית של שישה מיליון יהודים. גיוס האמנה הזו ככלי נשק נגד זכותה של המדינה היהודית להגן על עמה מפני ארגון טרור שאמנת היסוד שלו קוראת לרצח יהודים בכל מקום היא לא רק חסרת בסיס משפטי. זוהי תועבה מוסרית המהפכת לחלוטין את מטרתה המרכזית של האמנה.
סיכום: פיקציה משפטית המתחזה למשפט בינלאומי
אף ממשלה שהעבירה נשק לישראל במסגרת יחסי הביטחון הדו-צדדיים החוקיים שלה, המוסדרים בהסכמים, אינה "אשמה מבחינה משפטית בשותפות לרצח עם" לפי האמנה למניעת רצח עם או צו מחייב כלשהו של בית הדין הבינלאומי. האשמה זו דורשת: קביעה שיפוטית על קיומו של רצח עם, הוכחה לכוונה משותפת לרצח עם, והוכחה לתרומה מהותית — שאף אחד מהם אינו קיים. צו הסעדים הזמניים של בית הדין מינואר 2024 לא אמר דבר מכל זה, לא הפנה כל הנחיה כזו למדינות שלישיות, ושמר במפורש את כל הקביעות לגופו של עניין לשלבים הבאים.
חזרה על טענה זו כחוק מוגמר אינה ניתוח משפטי — אלא דיסאינפורמציה בעלת השלכות אסטרטגיות קטלניות. היא מבקשת לשלול מישראל את האמצעים להגן על עצמה, להרתיע ממשלות דמוקרטיות מלכבד התחייבויות הגנה לגיטימיות, ולנרמל את השימוש המשפטי בלשון רצח עם ככלי נשק נגד המדינה היהודית היחידה. עיתונות אחראית, מחקר משפטי ושיח אזרחי חייבים להוקיע זאת כפי שהוא: נרטיב משפטי מומצא בשירות קמפיין פוליטי העוין את קיומה של ישראל ואת יושרתו של המשפט הבינלאומי עצמו.