מיתוס: קריאה לביטול המדינה היהודית היא שיח פוליטי אנטי-קולוניאלי גרידא ללא קשר לאנטישמיות, והצגת האנטי-ציונות כאנטישמיות היא אך ורק טקטיקת צנזורה של ממשלת ישראל שנועדה להשתיק ביקורת לגיטימית על המדיניות הישראלית.

הטענה כי תיוג אנטי-ציונות כאנטישמיות הוא "טקטיקת צנזורה של ממשלת ישראל" קורסת תחת כובדן של עובדות מוסדיות בסיסיות. הגדרת העבודה המקובלת ביותר של אנטישמיות בעולם הדמוקרטי נוסחה לא על ידי ישראל, אלא על ידי **כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה (IHRA)**, גוף בין-ממשלתי של 33 מדינות חברות הכוללות את ארצות הברית, גרמניה, צרפת, בריטניה והאיחוד האירופי. ישראל לא כתבה אותה, לא שלטה באימוצה, ואינה יכולה לאכוף אותה באופן חד-צדדי. תיאור ההגדרה ככלי צנזורה ישראלי הוא סילוף יסודי של האופן שבו היא נוצרה, על ידי מי ומדוע.

באופן מכריע, הגדרת ה-IHRA משרטטת הבחנה ברורה ומכוונת בין שני הדברים שהמיתוס מערבב. היא קובעת במפורש כי "ביקורת על ישראל הדומה לזו המופנית כלפי כל מדינה אחרת אינה יכולה להיחשב כאנטישמית". מה ש*כן* נחשב כאנטישמיות, על פי הדוגמאות הממחישות של ההגדרה, הוא "שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, למשל על ידי הטענה כי קיומה של מדינת ישראל הוא מפעל גזעני". אלו אינם אותם דברים. ביקורת על מדיניות ההתנחלויות הישראלית, מבצעים צבאיים או החלטות ממשלה היא דיבור מותר ומוגן משפטית לחלוטין. קריאה לפירוק המדינה היהודית היחידה בעולם — ועשיית זאת אך ורק עבור המדינה היהודית בעוד שאף אומה אחרת אינה עומדת בפני דרישות מקבילות לביטול — היא דבר שונה באופן קטגורי.

המיסגור ה"אנטי-קולוניאלי" המשמש להלבנת קריאות לחיסול ישראל ראוי לבחינה ישירה. העם היהודי הוא האוכלוסייה הילידית של ארץ ישראל, עם רציפות ארכיאולוגית, היסטורית, דתית וגנטית באזור המשתרעת על פני יותר משלושת אלפי שנים. האו"ם עצמו, ב**החלטת העצרת הכללית 181 משנת 1947**, הכיר בזכותו של העם היהודי להקים מדינה במולדתו ההיסטורית — הכרה המבוססת על הגדרה עצמית, אותו עיקרון בדיוק שהאנטי-ציונים טוענים כי הם מקדמים. גיוס האנטי-קולוניאליזם כדי לשלול את ההגדרה העצמית של היהודים תוך קידומה עבור כל עם אחר אינו עמדה פוליטית קוהרנטית; זהו יישום סלקטיבי של עיקרון המכוון נגד יהודים בלבד.

העובדות: מה הגדרת ה-IHRA באמת אומרת

הגדרת העבודה של ה-IHRA לאנטישמיות, שאומצה בקונצנזוס על ידי 33 המדינות החברות בה ב-**26 במאי 2016**, מספקת את המסגרת הסטנדרטית של העולם הדמוקרטי לזיהוי אנטישמיות. מאז היא אומצה רשמית על ידי **מחלקת המדינה של ארצות הברית**, ה**פרלמנט האירופי**, **ממשלת בריטניה**, ויותר מ-40 מדינות ומאות אוניברסיטאות, רשויות מקומיות וארגונים בינלאומיים. ארה"ב חיזקה את האימוץ באמצעות **צו נשיאותי 13899 (2019)**, שנחתם תחת ממשל טראמפ ואושר מחדש תחת ממשלים עוקבים.

• הגדרת ה-IHRA מגינה במפורש על ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל, וקובעת כי ביקורת כזו "אינה יכולה להיחשב כאנטישמית" כאשר היא משקפת ביקורת המופנית כלפי מדינות אחרות.
• ההגדרה מזהה כאנטישמיות: "שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, למשל על ידי הטענה כי קיומה של מדינת ישראל הוא מפעל גזעני".
• ב-**מרץ 2026**, אוניברסיטת קליפורניה בברקלי הסכימה להסדר משפטי בסך מיליון דולר ולשינוי מדיניות שכלל את אימוץ הגדרת ה-IHRA, בעקבות תביעה על אנטישמיות מתועדת בקמפוס — מה שמוכיח שבתי משפט ומוסדות בארה"ב מתייחסים יותר ויותר להטרדה אנטי-ציונית כאפליה ברת-תביעה.
• ב-**יולי 2025**, אוניברסיטת קולומביה אימצה את הגדרת ה-IHRA תחת לחץ מהממשל הפדרלי של ארה"ב, שהקפיא מענקים בשל כישלונות מתועדים בטיפול באנטישמיות — שוב, תהליך עצמאי לחלוטין מממשלת ישראל.

הקשר היסטורי: מדוע המיתוס הזה קיים — ומדוע הוא שגוי

האסטרטגיה הרטורית של עטיפת אנטי-ציונות חיסולית בשפה של אנטי-קולוניאליזם אינה חדשה. היא צברה תאוצה ב**עצרת הכללית של האו"ם בשנת 1975**, שהעבירה את החלטה 3379 המשוהה בין ציונות לגזענות — החלטה שאיבדה כל תוקף אינטלקטואלי עד כדי כך שהאו"ם עצמו ביטל אותה ב-1991 (החלטה 46/86). ברית המועצות, שנתנה חסות משותפת להחלטת 1975, עשתה זאת כחלק מקמפיין תעמולה של המלחמה הקרה כדי לערער את הלגיטימציה של המדינה היהודית המזוהה עם המערב, ולא מתוך דאגה אמיתית לזכויות אדם. השושלת האידיאולוגית הזו — המשתמשת ברטוריקה אנטי-קולוניאלית כדי לסמן את ההגדרה העצמית היהודית לגינוי ייחודי — עוברת ישירות דרך התנועות האנטי-ציוניות העכשוויות.

חוקרי אנטישמיות תיעדו מזה זמן רב את מה שמכונה לעתים "מבחן שלושת ה-D", שפיתח המדינאי הישראלי ואסיר הציון **נתן שרנסקי**: כאשר רטוריקה על ישראל עוברת ל**דמוניזציה**, **סטנדרטים כפולים**, או **דה-לגיטימציה**, היא נכנסת לטריטוריה אנטישמית ללא קשר לאופן שבו היא מתויגת פוליטית. קריאה לביטול המדינה היהודית — ורק המדינה היהודית — עונה על שלושת הקריטריונים בו-זמנית. שום מסגרת אקדמית רצינית אינה מתייחסת לדרישה לפרק מדינה ריבונית ולבטל את הביטוי הלאומי של עמה כפרשנות פוליטית רגילה.

ההאשמה ב"צנזורה" חסרת בסיס באותה מידה מבחינה משפטית והיסטורית. בכל דמוקרטיה מערבית שבה אומצה הגדרת ה-IHRA, היא מתפקדת כ*קווים מנחים להגדרה* לצורך זיהוי דעות קדומות — לא כחוק פלילי. איש בארצות הברית, בבריטניה, בגרמניה או בצרפת לא נכלא, הואשם או נענש משפטית אך ורק בגלל הבעת דעות אנטי-ציוניות. ההגדרה מאפשרת למוסדות לזהות ולטפל באנטישמיות; היא אינה — ואינה יכולה — לתפקד כצו איסור פרסום ממשלתי בכל חברה חופשית.

סיכום: מדוע המיתוס הזה מסוכן

המיתוס המופרך כאן אינו רק שגוי עובדתית — הוא בנוי אסטרטגית כדי ליצור מקלט בטוח כוזב לאנטישמיות. על ידי התעקשות שקריאות לחיסול ישראל הן דיבור פוליטי טהור החסין מפני בדיקה, ועל ידי ייחוס שקרי של הגדרת ה-IHRA למניפולציה של ממשלת ישראל, תומכיו מבקשים לערער מראש את הלגיטימציה של כל מאמץ מוסדי לזהות ולטפל בשנאה המכוונת נגד העם היהודי. התוצאה, בפועל, תועדה באוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית ואירופה: סטודנטים יהודים הנתונים להטרדה, הדרה והפחדה תחת הדגל המגן של רטוריקה "אנטי-קולוניאלית".

הגדרת ה-IHRA אינה משתיקה ביקורת על ישראל — היא מעולם לא עשתה זאת. מה שהיא עושה הוא לספק מסגרת עקרונית, שפותחה על ידי הקהילה הבינלאומית הדמוקרטית, להבחנה בין ויכוח פוליטי לגיטימי לבין פגיעה בעם היהודי כקולקטיב. ההבחנה הזו חשובה. לדמוקרטיות יש זכות ואחריות לבצע אותה. הטענה כי מימוש אחריות זו הוא צנזורה היא בעצמה צורה של דיסאינפורמציה שהרישום ההיסטורי — ונוסח ההגדרה עצמו — מפריכים באופן נחרץ.