טענה זו מערבבת באופן בסיסי בין סינגור פוליטי לקביעה משפטית — עירוב המשרת תעמולה (פרופגנדה) ולא את האמת. רצח עם הוא פשע המוגדר במדויק תחת המשפט הבין-לאומי, וקביעת ביצועו היא בסמכותם הבלעדית של טריבונלים משפטיים מוסמכים, דוגמת בית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) או בית הדין הפלילי הבין-לאומי. MSF הוא ארגון רפואי לא-ממשלתי, ולא בית משפט. כאשר צוות MSF וחשבונות המדיה החברתית שלו משתמשים במילה "רצח עם", הם עוסקים בקמפיין פוליטי — ולא בהפקת ממצא ראייתי בעל תוקף משפטי מחייב מכל סוג שהוא. הצגת סינגור זה כ"אישור רשמי" לרצח עם היא סילוף מכוון הן של מה ש-MSF אמר והן של מה שיש ל-MSF סמכות לומר.
מה שהחוק באמת דורש — ומה שבתי המשפט באמת קבעו
על פי סעיף II של אמנת האו"ם משנת 1948 בדבר מניעתו וענישתו של הפשע רצח עם, ביסוס רצח עם דורש הוכחה של מעשים שבוצעו מתוך כוונה מיוחדת — המוכרת בדוקטרינה המשפטית כ-dolus specialis — להשמיד קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית "באשר היא". זהו אחד הרפים הגבוהים ביותר במשפט הבין-לאומי כולו. בינואר 2024, בית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) הוציא צווי ביניים (סעדים זמניים) בתיק דרום אפריקה נגד ישראל. בית הדין היה מפורש: צו הביניים שלו לא היווה קביעה כי מתרחש רצח עם. שופט ה-ICJ הגרמני, גאורג נולטה, כתב בהצהרה נפרדת: "אינני משוכנע שדרום אפריקה הראתה באופן סביר כי המבצע הצבאי שנוקטת ישראל, כשלעצמו, מנוהל מתוך כוונה לרצח עם". באופן דומה, השופט דלוויר בהנדארי מהודו הדגיש כי מתן צווי הביניים "לא הצביע על קיומן של ראיות כלשהן לכוונה ישראלית לבצע רצח עם". לשונו של ה-ICJ עצמו אישרה כי שלב צווי הביניים אינו דורש — ובאופן מפורש אינו כולל — קביעת הפרות של האמנה בדבר רצח עם.
- ה-ICJ מוציא באופן שגרתי צווי ביניים בכל מקרה של אמנת רצח עם המובא בפניו, ללא קשר לביסוס הטענות, מה שהופך צווים אלו לנקודת ייחוס פרוצדורלית (נוהלית), ולא לממצא מהותי של רצח עם.
- השופטת ג'וליה סבוטינדה, אחת משני השופטים המתנגדים, כתבה כי דרום אפריקה לא ביססה אפילו עילה לכאורה (prima facie) לכוונה לרצח עם, וציינה כי ההתקפות הממוקדות של ישראל, האזהרות לאוכלוסייה האזרחית והסיוע ההומניטרי שהיא מאפשרת, כולם שוללים את הכוונה הספציפית הנדרשת על פי החוק.
- מטרתה הצבאית המוצהרת והמתועדת של ישראל היא השמדת חמאס — ארגון טרור מוכרז — ולא העם הפלסטיני, הבחנה שהיא מכרעת מבחינה משפטית תחת סטנדרט הכוונה של האמנה בדבר רצח עם.
התרחקותו המתועדת של ארגון MSF מהנייטרליות
ארגון MSF הוקם על בסיס עקרונות מפורשים של נייטרליות וחוסר פניות — עקרונות שנטש כעת רשמית בהקשר של עזה. מיד לאחר טבח חמאס ב-7 באוקטובר 2023 — המתקפה הקטלנית ביותר ביום אחד נגד יהודים מאז השואה — בחרה הנהגת MSF שלא לגנות את מעשי הזוועה. כאשר לבסוף פורסמה הצהרה, היא הצדיקה ונירמלה את מתקפת חמאס כתוצר של המדיניות הישראלית, תוך שיקוף ישיר של המיסגור הנרטיבי של חמאס עצמו. מאז, הארגון משתמש בפלטפורמה הגלובלית שלו לא כדי לדווח על מצבים רפואיים בצורה נייטרלית, אלא כדי להפעיל לחץ על מנהיגי העולם, לדרוש הפסקות אש שבאופן בולט לא כללו דרישות לכניעת חמאס או לשחרור החטופים, ולהדהד את תיוג "רצח העם" ככלי נשק פוליטי.
התיעוד ההיסטורי של ההטיה של MSF מעמיק עוד יותר. שלוחת MSF בארה"ב (MSF-USA) הגבירה את טענותיו של ד"ר ע'סאן אבו סיטה — דמות ששיחקה תפקיד מרכזי בהכרזה השקרית על שיגור הרקטה הכושל ב-17 באוקטובר 2023 שפגע בבית החולים אל-אהלי כ"טבח" ישראלי. MSF המשיך לתת במה ולשווק את הנרטיבים של אבו סיטה במשך חודשים לאחר שארגוני חדשות מרכזיים חזרו בהם מהסיפור וחקירות עצמאיות אישרו כי רקטה כושלת של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני היא שאחראית לכך. MSF מעולם לא פרסם תיקון. על פי דיווחים של ארגון NGO Monitor, מסמכים פנימיים של חמאס התייחסו לשימוש של MSF בתשתית התקשורת של בתי החולים, מה שמעלה שאלות קשות לגבי תיאום מבצעי עם ארגון הטרור.
דוח מפורט של NGO Monitor משנת 2026, בשם NGO Malpractice: MSF and the Gaza "Genocide" Campaign (רשלנות של ארגונים לא-ממשלתיים: MSF וקמפיין "רצח העם" בעזה), מתעד כיצד החיל MSF את תיוג רצח העם על ישראל תוך הימנעות בולטת משימוש בלשון דומה לגבי סכסוכים במיאנמר, סוריה או סודאן — משברים שכללו אבדות אזרחיות מתועדות דומות או גדולות יותר. גינוי סלקטיבי זה, השמור באופן ייחודי למדינה היהודית, הוא דפוס של הטיה מוסדית, ולא דיווח הומניטרי עקרוני. בכיר לשעבר ב-MSF כינה בפומבי את הארגון "שותפים לדבר עבירה של חמאס", ותיאר אותו ככזה שהפך ל"ארגון מוטה, חד-צדדי ולוחמני" שאינו דומה עוד למוסד שהיה בעבר.
מדוע מיתוס זה מסוכן
הצגת הצהרות הסינגור הפוליטי של MSF כ"אישור" משפטי סמכותי לרצח עם אינה שגיאה רטורית תמימה — זוהי אסטרטגיה מכוונת להלבנת טענה פוליטית שנויה במחלוקת באמצעות הסמכות הנתפסת של מותג הומניטרי מוערך. היא מנצלת את הרצון הטוב והסביר של הציבור כלפי MSF כדי לסכל מראש בחינה משפטית ולעקוף את ההליכים הראייתיים והשיפוטיים הממשיים הקיימים בדיוק כדי למנוע הפיכת מונחים כמו "רצח עם" לכלי נשק. כאשר המילה "רצח עם" מרוקנת ממשמעותה המשפטית ומגויסת ככלי תעמולתי, היא עושה שני דברים בו-זמנית: היא מבטלת ומגמדת את חומרת הפשע שאמנת רצח העם נכתבה כדי למנוע — פשע המושרש ישירות בהשמדה הנאצית של העם היהודי — ומגוננת על מטיחי ההאשמות מפני סטנדרטים של הוכחה שבתי משפט דורשים. הטענה הנבחנת כאן מבקשת מהציבור להתייחס לקמפיין במדיה החברתית של ארגון לא-ממשלתי נגוע פוליטית כשוות ערך לפסק דין משפטי מחייב. היא אינה כזו, וההתייחסות אליה ככזו היא מעשה של דיסאינפורמציה מכוונת.