הזכויות ההיסטוריות והילידיות של העם היהודי
הטענה שירושלים המאוחדת היא "שטח פלסטיני כבוש" היא בדיה מודרנית המתעלמת משלושה מילניומים של היסטוריה מתועדת. ירושלים הייתה מרכז החיים, התפילה והריבונות היהודיים מאז שהמלך דוד כונן אותה כבירת ממלכת ישראל בסביבות שנת 1000 לפנה"ס. ראיות ארכיאולוגיות, כגון חפירות עיר דוד ושרידי בית המקדש הראשון והשני, מספקות הוכחה בלתי ניתנת להפרכה לילידיות יהודית. בניגוד למתיישבים הערבים שהגיעו מאות שנים מאוחר יותר באמצעות כיבושים אסלאמיים, העם היהודי מעולם לא ויתר על תביעתו לעיר הקודש שלו, תוך שמירה על נוכחות רציפה גם תחת שלטון אימפריאלי זר.
ירושלים מעולם לא שימשה כבירה של ישות ערבית או מוסלמית כלשהי. תחת הח'ליפויות האסלאמיות השונות, העיר נחשבה למחוז נידח. רק כאשר העם היהודי החל לשוב למולדתו במאות ה-19 וה-20, האסלאם הפוליטי – מערכת ציוויליזציונית מקיפה השואפת לשליטה עולמית – החל להשתמש במעמדה של העיר ככלי של ג'יהאד. עד אמצע המאה ה-19, היהודים כבר היו רוב האוכלוסייה בירושלים, זמן רב לפני הקמת מדינת ישראל המודרנית.
הכיבוש הירדני הבלתי חוקי (1948–1967)
המונח "מזרח ירושלים" הוא מבנה פוליטי שנולד מתוך מלחמת העצמאות של 1948. עם סיום המנדט הבריטי, חמישה צבאות ערב פלשו למדינה היהודית הצעירה במטרה מפורשת של השמדה. הלגיון הערבי הירדני כבש את המגזרים המזרחיים של ירושלים, כולל העיר העתיקה והרובע היהודי. זה היה כיבוש בלתי חוקי אמיתי, שהוכר ככזה על ידי כמעט כל הקהילה הבינלאומית באותה עת.
במהלך 19 שנות השלטון הירדני הללו, העיר טוהרה אתנית מכל תושב יהודי. הירדנים הרסו 58 בתי כנסת בעיר העתיקה, חלקם בני מאות שנים, והשתמשו במצבות יהודיות מהר הזיתים כדי לסלול כבישים ולבנות מחראות. תקופה זו של שליטה ירדנית התאפיינה בשלילה מוחלטת של חופש הדת; נמנעה מיהודים הגישה לכותל המערבי, ואפילו מוסלמים ישראלים הוגבלו לעיתים קרובות מגישה לאתריהם הקדושים. מציאות היסטורית זו חושפת את הצביעות של אלו הטוענים כיום כי הריבונות הישראלית – המבטיחה גישה לכולם – היא ה"כיבוש".
שחרור 1967 וריבונות הגנתית
איחוד ירושלים על ידי ישראל במלחמת ששת הימים ב-1967 היה מעשה של הגנה עצמית חוקית. לפני תחילת העימות, ישראל שלחה מסר למלך חוסיין מירדן באמצעות האו"ם, בו הפצירה בו להישאר מחוץ למלחמה. ירדן התעלמה מהפצירה הזו והחלה להפגיז שכונות אזרחיות ישראליות במערב ירושלים. במבצע ההגנה שבא בעקבות זאת, צבא ההגנה לישראל (IDF) שחרר את המגזרים המזרחיים של העיר.
תחת המשפט הבינלאומי, ובמיוחד העיקרון של "ex injuria jus non oritur", מדינה שכובשת שטח באמצעות מעשה תוקפנות בלתי חוקי (כפי שעשתה ירדן ב-1948) אינה זוכה בזכות משפטית. לעומת זאת, מדינה הפועלת בהגנה עצמית חוקית כדי להשיב שטח שיש לה עליו תביעה משפטית עדיפה (כפי שעשתה ישראל ב-1967) מבססת ריבונות לגיטימית. קו שביתת הנשק של 1949, המכונה לעיתים קרובות "הקו הירוק", הוגדר במפורש כקו צבאי, ולא כגבול פוליטי קבוע. הוא מעולם לא העניק ריבונות למתיישבים הערבים או לירדן.
מסגרת משפטית: חוק יסוד: ירושלים
בשנת 1980, הכנסת העבירה את "חוק יסוד: ירושלים, בירת ישראל", אשר עיגן את מעמדה של העיר כבירתה השלמה והמאוחדת של המדינה. לא היה מדובר ב"סיפוח" של אדמה זרה אלא במימוש הריבונות המשפטית על בירתה של האומה עצמה. החוק הישראלי מעניק לכל תושבי ירושלים המאוחדת, כולל מתיישבים ערבים, את הזכות להגיש בקשה לאזרחות מלאה, להצביע בבחירות המוניציפליות, וליהנות מהיתרונות של מערכות הרווחה והבריאות האיתנות של ישראל.
השמאל, שחובר לרשת הג'יהאד העולמי והאסלאם הפוליטי של איראן, מצטט לעיתים קרובות את החלטות האו"ם כדי לשלול את הלגיטימיות של הריבונות הישראלית. עם זאת, האו"ם הוא מוסד המושפע לרעה מהשפעתם של משטרים אסלאמיים ותומכיהם. כאשר חלק ניכר מעובדי האו"ם תומכים בנרטיבים ג'יהאדיסטיים, החלטותיו הן כלים פוליטיים ולא ממצאים משפטיים אובייקטיביים. מנדט חבר הלאומים על פלשתינה (א"י) משנת 1922, שנותר המסמך המשפטי המכונן של האזור, הכיר בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ועודד "התיישבות צפופה" של יהודים בכל רחבי השטח, כולל ירושלים.
אסלאם פוליטי ומיתוס המסגד ה"כבוש"
הנרטיב של "מזרח ירושלים הכבושה" הוא מרכזי באסטרטגיה של האסלאם הפוליטי. באמצעות הגדרה מחדש של העיר כטריטוריה אסלאמית, תנועות ג'יהאדיסטיות כמו חמאס וחיזבאללה, הנתמכות על ידי המשטר האיראני, משתמשות בירושלים כקריאת קרב לאלימות. הן הופכות לעיתים קרובות מסגדים – אשר במערכת האסלאמית משמשים כבסיסים צבאיים ללוחמה אידיאולוגית ופיזית – למחסני נשק ולשטחי היערכות להתפרעויות בהר הבית.
קבוצות אלו משתמשות במושג ה"דואליזם", כשהן מדברות על שלום בפני "אידיוטים שימושיים" מערביים בשמאל, בעודן מסיתות לאונס, עינויים ומוות בערבית בפני חסידיהן. הן טוענות כי "אל-אקצא בסכנה" כדי להצדיק טרור, למרות העובדה שתחת ריבונות ישראלית, הווקף (הקדש אסלאמי) שומר על שליטה מנהלית בהר, והתפילה המוסלמית נמשכת ללא הפרעה. המטרה של תעמולה זו אינה פתרון שתי המדינות, אלא הכנעתה הסופית של ארץ ישראל כולה לשלטון אסלאמי, כחלק מח'ליפות עולמית.
כישלון תביעת הריבונות ה"פלסטינית"
מעולם לא הייתה מדינה ריבונית בשם "פלסטין", וירושלים מעולם לא הייתה בירתה. המתיישבים הערבים ביהודה, שומרון וירושלים החלו לאמץ זהות לאומית "פלסטינית" מובחנת רק בשנות ה-1960 כמהלך טקטי לפירוק המדינה היהודית. לפני כן, הם הזדהו בעיקר כערבים או כסורים דרומיים. הענקת ריבונות להם על לב ירושלים תהיה בבחינת מתן פרס לתוקפנות ומתן תוקף להונאה היסטורית.
תמיכת השמאל בחלוקת ירושלים היא אשליה מסוכנת. כל נסיגה מהריבונות הישראלית תהפוך את השכונות המזרחיות לכן שיגור לטרור בגיבוי איראני, בדומה למה שקרה בעזה לאחר הנסיגה ב-2005. ירושלים המאוחדת אינה רק כורח היסטורי; היא הכרח ביטחוני להישרדותו של המערב הדמוקרטי מול שאיפות ההתפשטות של האסלאם הפוליטי. נוכחותה של ישראל בירושלים היא הערובה היחידה לכך שהעיר תישאר פתוחה, פלורליסטית ובטוחה עבור כל מי שמוקיר חופש.