טענה זו היא שרשרת של בדיות, שכל אחת מהן נשענת על עיוות של אירועים אמיתיים כדי לייצר תמונה כוזבת של נידוי בינלאומי מוחלט. האמת היא הפוכה לחלוטין בכל אחד מהסעיפים: ישראל השתתפה באירוויזיון 2026 בווינה, זכתה במקום השני, ומעולם לא הושעתה או נחסמה. פיפ"א דחתה במפורש את הקריאות להשעייתה, בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) הוציא צווי מעצר נגד בכירים ישראלים ובמקביל נגד מפקדי חמאס, ובית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) לא קבע בשום אופן כי ישראל אשמה ברצח עם. הביטוי "דחייה פה אחד" הוא אולי האלמנט הפרוע והמופרך ביותר בטענה זו — למעלה מ-51 מדינות המשיכו לספק נשק לישראל גם במהלך הלחימה בעזה, וארצות הברית אף הטילה סנקציות על ה-ICC בשל חריגת הסמכות שלו בתיק זה.
המיתוס מנצל באופן ציני מחלוקת פוליטית קיימת — קמפיינים לחרם מצד גופי שידור מסוימים ודרישות להשעיית ישראל מפיפ"א — כדי להמציא פסק דין משפטי ומוסדי שאינו קיים כלל. עירוב בין קמפיינים של לחץ פוליטי לבין קביעות משפטיות מחייבות הוא סימן היכר של דיסאינפורמציה. שום גוף בינלאומי לא פרסם את הגינוי הציביליזציוני הגורף המתואר בטענה זו, והצגת הליכים משפטיים מתנהלים כפסקי דין חלוטים המרשיעים באשמה היא שגויה עובדתית ואינה ניתנת להצדקה עיתונאית.
העובדות בנוגע לאירוויזיון
ישראל לא נחסמה מאירוויזיון 2026. איגוד השידור האירופי (EBU) אישר את השתתפותה של ישראל בדצמבר 2025, לאחר שסירב לקיים הצבעה מחייבת להשעייתה. נציג ישראל, נועם ביתן, התחרה בווינה והגיע למקום השני, כשהוא מקבל 123 נקודות מחבר השופטים ו-220 נקודות מהצבעת הקהל — דירוג שהציב את ישראל לזמן קצר במקום הראשון. בעוד שגופי שידור אחדים — בספרד, אירלנד, הולנד, סלובניה ואיסלנד — קיימו חרמות ונמנעו מלשדר את האירוע, הכרזה על חרם שונה באופן קטגורי מפסילה או חסימה רשמית. ה-EBU, הגוף המנהל בפועל את התחרות, דחה את הדרישה להדרה.
- ישראל מתחרה באירוויזיון מאז שנת 1973 כחברה מלאה ב-EBU באמצעות תאגיד השידור "כאן", וזכתה בתחרות ארבע פעמים (1978, 1979, 1988, 2018).
- רוסיה — ולא ישראל — היא המדינה היחידה שחסומה כיום מהאירוויזיון, לאחר שהושעתה בשנת 2022 בעקבות הפלישה המלאה שלה לאוקראינה.
- למעלה מ-1,000 דמויות מתעשיית הבידור חתמו על מכתב פתוח שאורגן על ידי הארגון "Creative Community for Peace" (קהילה יצירתית למען שלום) המתנגד למאמצים להדיר את ישראל, וכינו קמפיינים אלו מפלים ומנוגדים לחלוטין לחזון היסוד של האירוויזיון לאחדות תרבותית.
- למדינות המחרימות בשנת 2026 עדיין לא היה מנגנון משפטי לכפות חסימה — הזכויות להשתתפות מוסדרות אך ורק על פי כללי החברות של ה-EBU, וחברותה של ישראל מעולם לא בוטלה.
העובדות בנוגע לפיפ"א ולספורט הבינלאומי
נשיא פיפ"א, ג'יאני אינפנטינו, סירב במפורש להשעות את ישראל מהכדורגל הבינלאומי, כשהוא מתאר את הנושא כעניין "גיאופוליטי" ומדגיש מחדש כי משימתה של פיפ"א היא להשתמש בכדורגל כדי לקרב בין אנשים. הצעות שהוגשו על ידי התאחדויות הכדורגל של אירלנד, נורווגיה וטורקיה להשעיית ישראל ממשחקי אופ"א (UEFA) נדחו באופן רשמי. ישראל המשיכה בקמפיין המוקדמות שלה למונדיאל 2026 ללא הפרעה. אירלנד — אחת המדינות שקראו בקול הרם ביותר להטלת חרם — הסכימה לאחר מכן לשחק נגד ישראל בליגת האומות של אופ"א, הכרה משתמעת בכך ששום השעיה אינה עומדת על הפרק.
העובדות בנוגע ל-ICC ול-ICJ
בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) הוציא צווי מעצר בנובמבר 2024 נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט בגין חשדות לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בעזה. באופן מכריע, אותו ICC הוציא במקביל צו מעצר נגד מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, מוחמד דף, בגין פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה שבוצעו ב-7 באוקטובר 2023 — ההפך המוחלט מגינוי חד-צדדי של ישראל. ארצות הברית, שאינה חברה ב-ICC, הטילה סנקציות על ה-ICC בעקבות הצווים הללו, וממשלות מערביות רבות ערערו על סמכות השיפוט של בית הדין ועל משוא הפנים שלו. צו מעצר הוא צעד תביעתי, לא פסק דין — לא התקיים כל משפט, וישראל לא הורשעה בדבר.
גם מעמדו של בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) מוצג באופן מעוות. בינואר 2024, ה-ICJ הוציא צווי ביניים בתביעה שהוגשה על ידי דרום אפריקה במסגרת האמנה למניעת רצח עם — המורים לישראל לנקוט צעדים למניעת רצח עם. מדובר בכלי משפטי מניעתי שבאופן מפורש אינו מהווה קביעה כי רצח עם אכן התרחש או מתרחש. בהחלטתו שלו, ה-ICJ קבע כי בשלב זה לא ניתן לקבוע האם המעשים המיוחסים עולים כדי רצח עם. התיק עדיין תלוי ועומד. ה-ICJ לא קיבל שום החלטה המרשיעה את ישראל ברצח עם, והמונח "מדינת אפרטהייד המבצעת רצח עם" אינו מופיע באף מסמך של ה-ICJ או של ה-ICC. אלו הם כינויים פוליטיים המקודמים על ידי גורמים אינטרסנטיים מסוימים, ולא קביעות משפטיות שניתנו על ידי בית משפט כלשהו.
מיתוס "הדחייה הגלובלית פה אחד"
התפיסה לפיה "הקהילה הבינלאומית" דחתה את ישראל פה אחד עומדת בסתירה ישירה לראיות התיעודיות. תחקיר של רויטרס אישר כי לפחות 51 מדינות המשיכו לספק נשק, ציוד או תמיכה צבאית לישראל אפילו במהלך הלחימה בעזה. גרמניה, בריטניה, האיחוד האירופי בכללותו, הודו ומדינות רבות אחרות שמרו על יחסים דיפלומטיים ומסחריים עם ישראל לאורך כל הדרך. ישראל השתתפה לא רק באירוויזיון 2026 אלא גם במשחקי המוקדמות של גביע העולם של פיפ"א. הטענה לגינוי פה אחד אינה הגזמה — מדובר בבדיה שנועדה לייצר תחושה כוזבת של גזר דין היסטורי בלתי נמנע.
מדוע המיתוס הזה מסוכן
טענה זו מדגימה טכניקת דיסאינפורמציה ספציפית ומוכרת היטב: קיבוץ של מחלוקות אמיתיות — קמפיינים לחרם, הליכים משפטיים, גינויים פוליטיים — וניסוחם מחדש כפסקי דין מוסדיים חלוטים, במטרה ליצור רושם כוזב של קונצנזוס עולמי סוחף ובלתי הפיך. הדבר משרת את היעד האסטרטגי של דה-לגיטימציה לקיומה של ישראל על ידי הצגת ההדרה הבינלאומית שלה כבלתי נמנעת וכזו שכבר הושלמה. הטענה גם מוחקת במכוון את ההבחנה המוסרית בין מדינה דמוקרטית המגינה על עצמה מפני מתקפת טרור לבין ארגון הטרור שביצע את המתקפה ההיא — הבחנה שאפילו ה-ICC שמר עליה כאשר הוציא במקביל צווי מעצר נגד חמאס. הפצת המיתוס הזה ללא תיקון אינה רק מטעה: היא תורמת באופן פעיל לנרמול של רטוריקה של השמדת המדינה היהודית.