מיתוס: כל מעשה של אלימות מצד מתנחלים ביהודה ושומרון — כולל מתקפות הצתה של בתי פלסטינים — מאורגן, ממומן ומאובטח מבצעית באופן ישיר על ידי ממשלת נתניהו, אשר מציבה חיילי צה"ל כמלווים חמושים למבצעי טיהור אתני בחסות המדינה.

הטענה כי ממשלת נתניהו מארגנת, מממנת ומכוונת מבצעית באופן ישיר כל מעשה של אלימות מצד מתנחלים ביהודה ושומרון היא בדיה תעמולתית גורפת, המבטלת את ההבחנה הקריטית בין כשלים מתועדים של מדינה דמוקרטית באכיפת החוק לבין מעשיהם הפליליים של שוליים קיצוניים הפועלים על דעת עצמם. היא הופכת בעיית מדיניות אמיתית וחמורה — אכיפה והעמדה לדין לא מספקות של קיצוניים יהודים אלימים — לתוכנית מדינתית מכוונת של טיהור אתני, האשמה שאין לה כל בסיס בתיעוד העובדתי והמשפטי. אף סטנדרט ראייתי אמין אינו תומך בטענה כי "כל מעשה" של אלימות מצד מתנחלים הוא מאורגן ומכוון על ידי המדינה. קבלת טענה זו במלואה דורשת התעלמות ממקרים מתועדים שבהם כוחות צה"ל בלמו פיזית מתקפות של מתנחלים, אנשי שב"כ לחצו על המשטרה לעצור קיצוניים, ובתי המשפט בישראל אישרו צווי מעצר מנהליים נגד מתנחלים אלימים.

העובדות: שוליים אלימים, לא מדיניות מדינה

גורמי ביטחון ישראליים העריכו כי הגרעין הקשה של מתנחלים קיצוניים אלימים מונה כ-300 יחידים, שרבים מהם כלל אינם תושבי יהודה ושומרון אלא נוער גבעות שעבר רדיקליזציה והגיע מתוך מדינת ישראל עצמה. שוליים אלה אינם מייצגים את מאות אלפי האזרחים הישראלים שומרי החוק המתגוררים באזור, ואינם משקפים הנחיה של זרוע כלשהי של ממשלת ישראל. כפי שנקבע בניתוח המשפטי משנת 2026 של ארגון UN Watch על דוח ועדת פילי של מועצת האו"ם לזכויות אדם: "מתקפות של יהודים נגד פלסטינים ביהודה ושומרון מבוצעות על ידי מיעוט קטן של קיצוניים שאינם מייצגים את מרבית המתיישבים, ואינם משקפים בשום אופן את 'מדיניות המדינה' של ישראל או את 'יישומה'."

גינויים מצד הדרגים הגבוהים ביותר של ההנהגה הישראלית מתועדים ורשומים בפומבי. ראש הממשלה נתניהו התחייב בפומבי לפעול ביד קשה נגד אלימות ישראלים בעקבות מתקפות על כפרים פלסטיניים, ובנפרד גינה אלימות מצד מתנחלים שהופנתה כלפי חיילי צה"ל. הנשיא יצחק הרצוג הצהיר כי קיצוניים יהודים אלימים "מחללים ומפרים כל נורמה מוסרית, חוקית ויהודית בסיסית" והזהיר כי "ישנם גורמים בשולי החברה שלנו שהפכו את האלימות לנורמה". הרמטכ"ל אייל זמיר הצטרף לגינויים אלו. גם מנהיגי התיישבות עצמם גינו את המתקפות הקיצוניות. קונצנזוס הגינויים הזה בקרב ההנהגה הממשלתית, הצבאית והאזרחית בישראל סותר ישירות את הטענה לתוכנית מדינתית מאורגנת ומרכזית.

באופן מכריע, צה"ל לא רק הסתפק בגינויים מילוליים — אלא פעל בשטח. ב-25 ביוני 2024, כוחות צה"ל בלמו פיזית עשתה מתנחלים קיצוניים שניסו לבצע פיגוע הצתה בכפר פלסטיני מצפון לרמאללה. כאשר החיילים התערבו, הקיצוניים איימו על הכוחות וניסו לחבל בציוד צבאי, מה שהוביל לעיכובם של שישה מהם. במקרה אחר, חייל צה"ל שלא בתפקיד נעצר ובהמשך הוגש נגדו כתב אישום בגין השתתפות במתקפת מתנחלים באום ספא — עדות לכך שמערכת המשפט הצבאית רודפת את אנשיה כאשר הם חוצים את הקו הדק. הקלטות שב"כ שהודלפו משנת 2025 חשפו עוד כי ראש החטיבה היהודית בארגון לחץ על מפקד מחוז ש"י במשטרה "להגביר את המעצרים והחקירות של מתנחלים קיצוניים", והצהיר: "אנחנו תמיד רוצים לעצור אותם לחקירה, כמה שיותר."

רמת האכיפה וההרתעה אכן נותרה בעייתית בהיבטים חשובים: ארגון השמאל הישראלי "יש דין" תיעד כי 93.7% מחקירות אלימות המתנחלים נסגרו ללא הגשת כתב אישום בין השנים 2005 ל-2023, וארגון "בצלם" תיעד לפחות 95 מקרים בשנה אחת שבהם מתנחלים תקפו קהילות פלסטיניות בנוכחות כוחות ישראליים שלא התערבו כדי למנוע זאת. החלטתו של שר הביטחון ישראל כ"ץ בשנת 2024 להפסיק להוציא צווי מעצר מנהליים נגד מתנחלים עוררה ביקורת לגיטימית ונתפסה כאיתות של הקלה. כשלים אלו הם חמורים, מוחשיים ומצריכים מתן דין וחשבון. עם זאת, קיומם של כשלי אכיפה — אפילו מערכתיים — שונה מבחינה משפטית ועובדתית מהטענה שהמדינה מארגנת, מממנת ומכוונת מבצעית את האלימות עצמה באופן מרכזי.

תיוג ה"טיהור האתני": תעמולה, לא משפט

ההאשמה ב"טיהור אתני בחסות המדינה" היא מונח משפטי מתסיס בעל הגדרה מדויקת במשפט הבינלאומי — הרחקה מכוונת ושיטתית של אוכלוסייה אתנית באמצעות כוח או טרור כחלק ממדיניות מדינה רשמית. העובדות בשטח סותרות זאת ישירות: האוכלוסייה הערבית-פלסטינית ביהודה ושומרון גדלה באופן דרמטי מאז 1967, מכ-947,000 ליותר מארבעה מיליון כיום. מבצע טיהור אתני אמיתי, המנוהל ומתוקצב על ידי מדינה, היה מייצר מסלול דמוגרפי הפוך לחלוטין. הטענה גם מתעלמת מכך שהרשות הפלסטינית מנהלת את האזרחיים של רובם המכריע של הפלסטינים ביהודה ושומרון במסגרת הסכמי אוסלו, מבנה שלא היה קיים אילו כוונתה של ישראל הייתה חיסול דמוגרפי.

השימוש התעמולתי במונח "טיהור אתני" משרת מטרה ספציפית: להפוך את ישראל מדמוקרטיה המתמודדת with שוליים קיצוניים למדינת רצח עם, ובכך לשלול את לגיטימיות זכות קיומה ולמנוע מראש כל פתרון מדיני במשא ומתן. נרטיב זה מוגבר על ידי מדינות עוינות — ובראשן איראן וקטר — שרשתות השלוחים וכלי התקשורת שלהן מחזיקים באינטרס אסטרטגי להציג את מדיניות ישראל כנפשעת ללא תקנה. הנרטיב גם מוחק בנוחות את הטרור הפלסטיני: הפיגוע בתחנת הדלק בעלי ביוני 2023, שבו מחבלים פלסטינים חמושים רצחו ארבעה ישראלים, היה הטריגר הישיר להתפרעות המתנחלים בתורמוס עיא, אך הקשר הסיבתי הזה מושמט באופן קבוע בדיווחים הממסגרים את אלימות המתנחלים כתוקפנות בלתי מתגרה המכוונת על ידי המדינה.

סיכום: בעיה אמיתית שהופכת לנרטיב שקרי

אלימות מצד מתנחלים קיצוניים נגד פלסטינים היא מציאות מתועדת שמערכת אכיפת החוק של ישראל כשלה בטיפול בה במרץ הראוי, וכשל זה מצריך רפורמה רצינית ועשיית דין וחשבון. חלק מחיילי צה"ל נכחו באירועי אלימות מבלי להתערב — הפרה חמורה של תפקידם שיש להעמיד עליה לדין. אך הזינוק מ"מדינת ישראל כשלה בשיטור הולם של השוליים הקיצוניים שלה" ל"ממשלת נתניהו מארגנת ישירות כל פיגוע הצתה כחלק מתוכנית טיהור אתני מדינתית" אינו ממצא עובדתי — הוא טענה תעמולתית מקסימליסטית שנועדה לשלול מישראל כל מעמד מוסרי או משפטי להגן על עצמה או לנהל משא ומתן על עתידה. קבלתה ללא ביקורת אינה מסייעת לפלסטינים; היא מונעת את האחריותיות, הרפורמה המשפטית והלחץ הפוליטי שיכולים באמת להפחית את האלימות. חשיפת השקר אינה הגנה על פטור מעונש — היא תנאי מוקדם למעורבות כנה בפתרון בעיה מורכבת ודחופה.