טענה זו מכילה לפחות שלושה שקרים מצטברים הנערמים זה על גבי זה: שרצח עם הוכח משפטית, שממשלות המספקות נשק היו בעלות ידע על כוונה לרצח עם, ושהאוכלוסייה הפלסטינית עוברת "השמדה". כל אחד מנדבכים אלה קורס תחת בחינה משפטית ועובדתית בסיסית ביותר, וההשפעה המצטברת של הטענה אינה ניתוח אלא הסתה – שנועדה להציג מדינות דמוקרטיות כעברייניות על עצם מימוש זכותן החוקית לסייע לבעלת ברית העוסקת בפעולה לגיטימית, גם אם כואבת, של הגנה עצמית מפני ארגון טרור מוכרז המצהיר בגלוי על השמדת המדינה היהודית כמטרת היסוד שלו.
המציאות המשפטית: אף בית משפט לא מצא את ישראל אשמה ברצח עם
כל המבנה של הטענה נשען על הנחת היסוד השגויה לפיה רצח עם נשפט ואושר. הוא לא. בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), בצו הביניים שלו מ-26 בינואר 2024 בתיק דרום אפריקה נגד ישראל, היה חד-משמעי: הצעדים שעליהם הורה לא היוו קביעה של רצח עם. בית הדין הצהיר בבירור כי בשלב צעדי הביניים, "אין צורך לקבוע את קיומן של הפרות של התחייבויות לפי האמנה בדבר מניעת רצח עם". הרוב הורה על צעדי הגנה צנועים – בעיקר כדי להזכיר לישראל מחויבויות שהיא כבר מכירה בהן – מכיוון שהסטנדרט לצווי ביניים הוא בסך הכל "סבירות" (plausibility), אחד הספים הנמוכים ביותר במשפט הבינלאומי.
שני שופטים, השופט אד-הוק מטעם ישראל אהרן ברק והשופטת האוגנדית ג'וליה סבוטינדה, התנגדו, כאשר סבוטינדה כתבה כי דרום אפריקה נכשלה בביסוס אפילו של מקרה לכאורה (prima facie) של כוונה לרצח עם. השופט הגרמני גאורג נולטה, שהצביע עם הרוב מנימוקים פרוצדורליים צרים, כתב בנפרד כי הוא "אינו משוכנע שדרום אפריקה הראתה באופן סביר שהמבצע הצבאי שנוקטת ישראל, כשלעצמו, מנוהל מתוך כוונה לרצח עם". ה-ICJ הוציא צווי ביניים בכל תיק רצח עם שהובא בפניו – כולל נגד רוסיה בשל פלישתה לאוקראינה – מה שהופך את הוצאת הצווים לשגרה פרוצדורלית, ולא להרשעה מהותית.
נכון למועד כתיבת שורות אלה, ה-ICJ לא קיבל החלטה סופית בתיק של דרום אפריקה. אף טריבונל בינלאומי – לא ה-ICJ, לא ה-ICC, ולא שום גוף מוכר של המשפט הבינלאומי – לא נתן פסק דין המוצא את ישראל אשמה ברצח עם. לטעון לשותפות לפשע שלא הוכח מבחינה משפטית פירושו להפוך על פיו את עיקרון היסוד של הליך הוגן.
מה באמת נדרש כדי לבסס שותפות משפטית לרצח עם
על פי סעיף 3 לאמנה בדבר מניעת רצח עם וענישתו משנת 1948, שותפות לרצח עם היא כשלעצמה מעשה בר ענישה. אך הסטנדרט המשפטי הוא קפדני וספציפי. שותפות דורשת, לכל הפחות: ראשית, מעשה עיקרי של רצח עם שבוצע על ידי המבצע הראשי; שנית, תרומה מודעת ומכוונת של השותף לכאורה לאותו מעשה רצח עם; ושלישית, מודעות מוכחת לכוונה הספציפית של המבצע הראשי להשמיד קבוצה, כולה או חלקה. אף אחד מרכיבים אלה לא הוכח. אין רצח עם שנקבע בערכאה שיפוטית. אף בית משפט לא מצא כוונה לרצח עם במערכה הצבאית של ישראל, שמטרתה המוצהרת והמתועדת מבצעית היא השמדת היכולת הצבאית והשלטונית של חמאס – ולא חיסול הפלסטינים.
יתרה מכך, מדינות המייצאות נשק כפופות לחוקי פיקוח הייצוא הלאומיים שלהן, ועבור המדינות החתומות, לאמנת הפיקוח על הסחר בנשק של האו"ם (ATT) משנת 2014. האמנה דורשת מהמדינות להעריך האם העברות נשק יוצרות סיכון גובר לתרומה להפרות חמורות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי – סטנדרט ניהול סיכונים צופה פני עתיד, ולא סטנדרט של אחריות פלילית בדיעבד. בתי משפט בגרמניה, צרפת ודנמרק בחנו ובמקרים רבים דחו תביעות של ארגונים לא-ממשלתיים שדרשו להשעות רישיונות נשק לישראל, כאשר בתי משפט מנהליים בצרפת דחו בקשות כאלה על הסף באפריל 2024.
טענת ה"השמדה" נכשלת בכל מבחן דמוגרפי
המילה "השמדה" מרמזת על מערכה מכוונת לחסל אוכלוסייה. הנתונים הדמוגרפיים סותרים זאת באופן קטגורי. האוכלוסייה הפלסטינית בעזה וביהודה ושומרון גדלה מ-1.0–1.4 מיליון נפש מוערכים ב-1948 ליותר מ-5.4 מיליון כיום. אוכלוסיית עזה יותר משילשה את עצמה בעשורים שקדמו לעימות הנוכחי. גידול אוכלוסין בממדים כאלה אינו מתיישב לחלוטין עם מדיניות מתמשכת של השמדה. האבידות במלחמת עזה – טרגיות ומשמעותיות ככל שיהיו, והמתרחשות בזירה עירונית צפופה שבה חמאס מטמיע במכוון תשתית צבאית בתוך אזורים אזרחיים – אינן מהוות ראיה לכוונה חיסולית; הן תוצאה מתועדת של לוחמה בשטח בנוי נגד כוח טרור המשתמש באוכלוסייה האזרחית שלו כמגן אנושי, פרקטיקה המהווה כשלעצמה פשע מלחמה לפי המשפט ההומניטרי הבינלאומי.
הטענה כי 51 מדינות פעלו בקנוניה פלילית מתואמת – כאשר כל אחת מהן שותפה לידע על כוונה לרצח עם – אינה טיעון משפטי; זוהי תיאוריית קונספירציה העטויה בלשון משפטית. מדינות אלו כוללות את ארצות הברית, בריטניה, גרמניה, צרפת, איטליה, קנדה ועשרות אחרות, שכל אחת מהן מקיימת תהליכי בחינה משפטית עצמאיים לייצוא נשק. הטענה שכל ה-51 פעלו מתוך ידע וכוונה פלילית דורשת ראיות יוצאות דופן. שום ראיה כזו לא הוצגה.
סיכום: תעמולה המתחזה לטיעון משפטי
טענה זו היא דוגמה קלאסית למה שחוקרים מכנים "לוחמה משפטית" (lawfare) – שימוש לרעה בלשון משפטית כדי לשלול לגיטימציה ממדינות דמוקרטיות ומבעלות בריתן מבלי לעמוד באף סטנדרט משפטי של הוכחה. על ידי הצגת רצח עם כעובדה מוגמרת, ולאחר מכן הנדוס לאחור של אשמת שותפות על עשרות ממשלות ריבוניות, הטענה מבקשת לבודד את ישראל מבחינה דיפלומטית ולהפליל את הברית המערבית התומכת בה. האסטרטגיה מובלת על ידי ארגונים לא-ממשלתיים בעלי מניעים אידאולוגיים, מדינות עוינות כולל איראן וקטר, ותנועות פוליטיות אנטי-מערביות שהפגינו התעלמות עקבית מהמנגנונים האמיתיים של המשפט הבינלאומי כאשר מנגנונים אלה אינם מניבים את פסקי הדין המועדפים עליהם. העובדות עומדות נגדם: לא נקבע קיומו של רצח עם, לא הוכחה שותפות לפשע, והאוכלוסייה הפלסטינית – הרחק מלהיות מושמדת – היא הפרכה חיה של ההאשמה.