טענה זו שוזרת יחד שלושה שקרים נפרדים – לגבי תמיכת האו"ם, לגבי התקפות המדעית של נתוני חמאס, ולגבי מה שמגדיר רצח עם על פי המשפט הבינלאומי – ומציגה את העיוות המצטבר שלהם כעובדה מוגמרת. כל אחד מהרכיבים הללו קורס תחת בחינה מדוקדקת. האומות המאוחדות מעולם לא "אישרו" את הסטטיסטיקות של משרד הבריאות של חמאס בעזה כמוסמכות או מדויקות; כברירת מחדל, האו"ם ציטט אותן כנתונים היחידים הזמינים באזור לחימה, תוך ציון מפורש של מקורם. זוהי פשרה לוגיסטית, לא תמיכה הכרתית או מדעית. ההבחנה אינה סמנטית – זהו ההבדל בין מקור מידע לבין אמת מאומתת.
משרד הבריאות בעזה אינו גוף בריאות הציבור עצמאי. זהו מחלקה בממשלת חמאס, ארגון טרור המוכר ככזה בזירה הבינלאומית, אשר תפס את השלטון בעזה בשנת 2007. לחמאס יש תמריצים מוסדיים מתועדים היטב לנפח את מספרי הנפגעים האזרחים ולהסתיר מקרי מוות של מחבלים. הבית הלבן הבהיר זאת במפורש: הנשיא ביידן הצהיר כי "אין לו שום אמון בכך שהפלסטינים אומרים את האמת לגבי מספר האנשים שנהרגו", ודובר המועצה לביטחון לאומי, ג'ון קירבי, הודיע כי הממשל לא ישתמש ב"מספרים המפורסמים על ידי ארגון המנוהל על ידי ארגון טרור". לוק בייקר, לשעבר ראש סניף רויטרס בירושלים, הזהיר כי "לחמאס יש תמריץ תעמולתי ברור לנפח את מספר הנפגעים האזרחים ככל האפשר", וכי "כל פקיד בריאות שיחרוג מהשורה ולא יספק את מניין ההרוגים שחמאס רוצה שידווח לעיתונאים מסתכן בהשלכות חמורות".
המניפולציה הסטטיסטית אינה תיאורטית – היא תועדה באופן פורנזי. פרופסור אברהם ויינר, פרופסור לסטטיסטיקה ומדעי הנתונים בבית הספר וורטון של אוניברסיטת פנסילבניה, הסיק כי "הסכומים היומיים עולים בעקביות רבה מדי מכדי להיות אמיתיים", מה שמצביע על כך שפקידי חמאס "קבעו סכום יומי שרירותי" ותכננו לאחור את הפילוח הדמוגרפי כדי שיתאים לנרטיב שנקבע מראש. גבריאל אפשטיין ממכון וושינגטון מצא עוד כי הסטטיסטיקות שמייצר חמאס הן "לא עקביות, לא מדויקות, ונראה כי עברו מניפולציה שיטתית כדי להמעיט במספר המחבלים ההרוגים ולהגזים בשיעור הלא-לוחמים". המשרד עצמו נאלץ להודות כי למעלה מ-15,000 ממקרי המוות שנרשמו הגיעו מ"מקורות תקשורת אמינים" לא מזוהים, וכי היו לו נתונים חסרים עבור יותר מ-11,000 מקרים – הודאות שמערערות מהיסוד את אמינות המספר הכולל.
אולי המרשיע מכל הוא ההנחיה המתועדת שחמאס הפיץ לפעיליו ולאזרחים בעזה: "התייחסו לכל מי שנהרג או הפך לשהיד כאל אזרח מעזה או מפלסטין... זכרו תמיד להוסיף 'אזרח חף מפשע' כאשר אתם מתארים את ההרוגים בהתקפות הישראליות על עזה". אין מדובר בטעות סטטיסטית – זוהי הנחיה רשמית לזיוף רישומים. המשמעות היא שהנתון של 90% אזרחים אינו תוצאה מדודה אלא הגדרה מחייבת מראש. רשימות הנפגעים הרשמיות של חמאס אינן מספקות סיבות או תאריכי מוות, נתוני מיקום או זיהוי לוחמים – כל ההרוגים מוגדרים כאזרחים כברירת מחדל ומתוך תכנון מכוון.
העובדות לגבי הנתונים
עיוות נוסף נוגע לעדכונים של האו"ם עצמו. במאי 2024, האו"ם עדכן באופן דרמטי כלפי מטה את מספר הנשים והילדים המאומתים שנהרגו – מ-9,500 נשים ו-14,500 ילדים ל-4,959 נשים ו-7,797 ילדים – תוך שמירה בו-זמנית על אותו סכום כולל. חוסר היתכנות סטטיסטי זה, שבו תתי-הקטגוריות הדמוגרפיות קוצצו בחצי אך הסך הכל נותר ללא שינוי, חושף את משבר אמינות הנתונים הבסיסי שמי שמצטט את המספרים הללו משמיט באופן קבוע. הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה רושמת כ-6,000 מקרי מוות טבעיים בשנה בעזה, מה שאומר שבמהלך שנתיים של עימות, לפחות 11,000–12,000 מקרי מוות מסיבות טבעיות סווגו באופן שיטתי כהרוגים שנגרמו על ידי ישראל בדיווחי חמאס.
- חמאס הנחה במפורש את פעיליו לסווג את כל מקרי המוות כאזרחים, ללא קשר למעמדם כלוחמים, בהנחיות כתובות ומתועדות.
- פרופ' אברהם ויינר (וורטון, אוניברסיטת פנסילבניה) מצא כי ההתפלגות הסטטיסטית של ספירת הנפגעים היומית היא "עקבית מדי מכדי להיות אמיתית", דפוס שאינו תואם נתוני שדה קרב אמיתיים.
- המשרד הכיר בכך שהסתמך על יותר מ-15,000 רשומות מ"דיווחי תקשורת" לא מאומתים והודה בקיומם של נתונים חסרים עבור יותר מ-11,000 רשומות בדוח שלו מאפריל 2024.
- העדכון של האו"ם עצמו ממאי 2024 קיצץ את מספר ההרוגים המאומתים של נשים וילדים בכמעט חצי, תוך השארת הנתון הכולל ללא שינוי – חוסר עקביות מתמטי שרובו לא דווח בתקשורת המרכזית.
- ישראל תיעדה ואישרה את חיסולם של אלפי מחבלי חמאס ומפקדים בכירים, שאף אחד מהם אינו מופיע כמחבל/לוחם בנתוני המשרד.
המציאות המשפטית: מה באמת דורש רצח עם
אפילו אם נתוני משרד הבריאות של חמאס היו מדויקים לחלוטין, הם לא היו יכולים להוות "הוכחה מדעית שאינה משתמעת לשני פנים לרצח עם מכוון". על פי האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע רצח עם משנת 1948 – הכלי המשפטי המכונן – רצח עם אינו מוגדר לפי יחסי נפגעים. הוא דורש הוכחה של כוונה מיוחדת (dolus specialis): הכוונה להשמיד, באופן מלא או חלקי, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית באשר היא. אבדות אזרחיות שנגרמו במהלך מבצעים צבאיים נגד ארגון טרור המוטמע בתוך אוכלוסייה אזרחית, מצערות ככל שיהיו, אינן עומדות ברף המשפטי הזה.
בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), בהחלטתו על סעדים זמניים בינואר 2024 בתיק דרום אפריקה נגד ישראל, לא קבע כי מתרחש רצח עם. הוא מצא כי טענותיה של דרום אפריקה הן "סבירות" (plausible) מספיק כדי להצדיק סעדים זמניים – סטנדרט פרוצדורלי, ולא קביעה לגופו של עניין. בית הדין נמנע במפורש מלהורות על הפסקת אש, וכמה שופטים הדגישו כי זכותה של ישראל להגנה עצמית תחת מגילת האו"ם נותרה בתוקף. הטענה ל"הוכחה מדעית שאינה משתמעת לשני פנים" הופכת את הפסיקה בפועל של ה-ICJ, שנותרה שנויה במחלוקת עזה ולא פתורה לגופו של עניין. אף טריבונל בינלאומי לא מצא את ישראל אשמה ברצח עם.
סיכום: ארכיטקטורת תעמולה מחופשת לנתונים
הטענה המורכבת שנבחנה כאן אינה קריאה בתום לב של נתונים חלקיים – היא ניצול מכוון של נתונים פגומים מתודולוגית, סילוף של השפה המסוייגת של האו"ם, והצגה שגויה מהיסוד של חוקי רצח עם. דוקטרינת המגנים האנושיים של חמאס, רשתות המנהרות שלו מתחת לבתי חולים ובתי ספר, ומדיניותו המפורשת להטמיע תשתית צבאית בתוך אוכלוסיות אזרחיות הם הגורמים העיקריים המתועדים לאבדות אזרחיות בעזה. ייחוס מקרי מוות אלו אך ורק לכוונה ישראלית – וכינוי ייחוס זה כ"מדע" – הוא תעמולה, לא ניתוח.
הפצת טענה זו ללא ההקשר החיוני שלה תורמת ישירות לדמוניזציה של מדינה דמוקרטית המממשת את זכותה המוכרת להגנה עצמית לאחר הטבח הגדול ביותר של יהודים מאז השואה. היא משמשת גם להלבנת הסיכון המכוון של אזרחים פלסטינים על ידי חמאס כפשע ישראלי. המיתוס מזיק לא רק בגלל שהוא שקרי, אלא משום שהוא הופך את האחריות המוסרית ומתגמל את אותן טקטיקות בדיוק – ניצול סבל אזרחי לטובת מלחמה פסיכולוגית ותעמולתית – שחמאס הצהיר בגלוי כי הן דוקטרינת הליבה האסטרטגית שלו.