הטענה כי משרד הבריאות בעזה מפיק מניין נפגעים מאומת באופן עצמאי ושל אזרחים בלבד היא שקרית בכל אחד מיסודותיה המרכזיים. המשרד הוא מחלקה מנהלתית של מנגנון השלטון של חמאס בעזה – כאשר חמאס הוא ארגון טרור מוכרז על ידי ארה"ב, האיחוד האירופי וישראל – ונתוניו משרתים את מטרות התעמולה המתועדות של חמאס. הנשיא ג'ו ביידן עצמו הצהיר: "אין לי שום מושג אם הפלסטינים אומרים את האמת לגבי מספר האנשים שנהרגו", בעוד שדובר המועצה לביטחון לאומי, ג'ון קירבי, הודיע כי הבית הלבן לא יסתמך על "מספרים שמפרסם ארגון המנוהל על ידי ארגון טרור". רחוק מלהיות סמכות בריאותית ניטרלית, למשרד יש רקורד מתועד של פרסום וחזרה בהם מנתונים נוחים פוליטית תחת לחץ של חמאס, כולל אירוע משנת 2018 שבו ייחס באופן שקרי מות של תינוקת לגז מדמיע ישראלי, ולאחר מכן חזר בו מהטענה.
העובדות: מה הנתונים מכילים בפועל
רשימות הנפגעים הרשמיות של המשרד אינן מבחינות בין מחבלים שנהרגו בקרב לבין אזרחים עוברי אורח. הן אינן מספקות סיבות מוות, תאריכים, מיקומים או זיהוי של מחבלים – כל הרוג רשום כאזרח. אין מדובר בפער מתודולוגי מקרי; זוהי המדיניות של חמאס. הנחיות מבצעיות של חמאס שיורטו הורו במפורש לפעילים ולאזרחים: "התייחסו לכל מי שנהרג או הפך לשאהיד כאל אזרח מעזה או מפלסטין... זכרו תמיד להוסיף 'אזרח חף מפשע' כאשר אתם מתארים את ההרוגים בתקיפות ישראליות בעזה." הנחיה פנימית זו מאשרת כי הסיווג כאזרח הוא הבניה פוליטית מכוונת, ולא ממצא עובדתי מאומת.
הנתונים גם אינם מחסירים את כ-6,000 מקרי המוות הטבעיים המתרחשים מדי שנה בעזה לפי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה. לאורך יותר משנתיים של הלחימה הנוכחית, חוקרים מעריכים כי לפחות 11,000–12,000 מקרי מוות טבעי סווגו בכוונה כהרוגים שנגרמו על ידי ישראל. המשרד עצמו נאלץ להודות רטרואקטיבית בהסרת כמה מקרי מוות טבעי מרשומותיו רק לאחר שאנליסטים חיצוניים זיהו את האנומליות הסטטיסטיות – הודאה המאשרת מניפולציה שיטתית. נמצא כי הרשימות אף כללו חולי סרטן שקיבלו טיפול רפואי בתוך ישראל ואנשים שמתו שנים לפני שהלחימה בכלל החלה.
- אברהם וינר, פרופסור לסטטיסטיקה ומדעי הנתונים בבית הספר וורטון של אוניברסיטת פנסילבניה, ניתח את דפוסי הדיווח היומיים של המשרד והסיק: "הסכומים היומיים עולים באופן עקבי מדי בשביל להיות אמיתיים... סביר להניח שמשרד חמאס קבע סך יומי שרירותי". הוא מצא כי שיעור הנשים והילדים נקבע באופן מתמטי ולא תועד באופן אמפירי.
- ניתוח מדצמבר 2024 של אגודת הנרי ג'קסון (Henry Jackson Society) זיהה מספרים מנופחים הכוללים הרוגים מלפני הלחימה, מקרי מוות שנגרמו על ידי חמאס עצמו, ואנומליות סטטיסטיות כגון גברים שסווגו בטעות כנשים וכילדים – דבר המצביע על דפוס ברור ושיטתי של ניפוח נתוני האזרחים תוך העלמת מניין המחבלים ההרוגים.
- מחקר של מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון (Washington Institute for Near East Policy) מצא כי לאחר שבתי החולים בצפון עזה הפכו ללא נגישים, המשרד עבר לאיסוף נתוני הרוגים מ"מקורות תקשורתיים אמינים" – מתודולוגיה שהוא סירב לתעד – מה שהפך את הנתונים, לפי הגדרת המכון עצמו, ל-"לא אמינים לחלוטין".
- רשימות המשרד אינן כוללות מקרי מוות שנגרמו מהוצאות להורג של חמאס של אנשים החשודים בשיתוף פעולה, שיגורים כושלים של רקטות של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני שנחתו בתוך עזה, ואלימות פנים-פלסטינית – ובכל זאת, כל מקרה מוות שמדווח מיוחס בלעדית לישראל.
הקשר היסטורי: דפוס מתועד של זיוף
המניפולציה של חמאס בסטטיסטיקות הנפגעים קדמה ללחימה הנוכחית בעשרות שנים. במבצע עופרת יצוקה (2008–2009), חמאס טען כי רק 49 מלוחמיו נהרגו מתוך כ-1,300 הרוגים בסך הכל – מה שמרמז על שיעור תמותה של 96% בקרב אזרחים. ישראל זיהתה לפחות 709 פעילי חמאס בין המתים. שר הפנים של חמאס, פתחי חמאד, הודה מאוחר יותר בפומבי כי המספר האמיתי היה 600–700 מחבלים, ובכך אישר כי המיסגור המדגיש אזרחים היה מפוברק. אותו דפוס חזר על עצמו במבצע צוק איתן (2014) ובמבצע שומר החומות (2021): טענות מנופחות על אזרחים הרוגים ולאחריהן הודאות שלאחר הלחימה על אבדות גבוהות בהרבה של מחבלים.
היסטוריה זו חושפת מנגנון הלבנה מכוון בן שלושה שלבים שנמשך גם היום. ראשית, משרד הבריאות ומשרד ההסברה הממשלתי של חמאס מייצרים נתוני נפגעים גולמיים. שנית, סוכנויות האו"ם כמו OCHA מצטטות את המספרים הללו תוך שימוש בניסוחים – "לפי משרד הבריאות בעזה" – המעניקים להם אמינות מוסדית ללא אימות עצמאי. שלישית, כלי תקשורת בינלאומיים מעבירים את ציטוטי האו"ם כאילו הם מייצגים ממצאים עצמאיים, ולעתים קרובות משמיטים כליל את המקור של חמאס ומייחסים את הנתונים פשוט ל"או"ם". התוצאה היא שתעמולת חמאס זוכה למראית עין של אימות ניטרלי של צד שלישי, בעוד שאינה שומרת על דבר ממהותה האמיתית.
החלת ניתוח דמוגרפי על פילוחי הגיל והמגדר של המשרד עצמו מגלה כ-25,000 מחבלים הרוגים מתוך ההרוגים המדווחים, נתון התואם את הערכות המודיעין האמריקאי המצביעות על כך שחמאס גייס מחדש 10,000–15,000 פעילים לצד מספר דומה של הרוגים. הדבר מניב יחס של מחבלים מול אזרחים של כ-1:1.2 עד 1:1.4 – היחס הנמוך ביותר שנרשם בעימות עירוני מודרני דומה כלשהו, הרבה מתחת ליחס של 1:3 במבצעי ארה"ב בעיראק והיחס של 1:9 הנפוץ בלוחמה מודרנית. כלי תקשורת המייצרים "שיעור תמותה של 83% בקרב אזרחים" עושים זאת על ידי התייחסות לכלל נתוני חמאס כאל מניין אזרחי, בחירה מתודולוגית שאינה ניתנת להגנה מבחינה אנליטית והיא בעלת מניעים פוליטיים מוכחים.
סיכום: מדוע המיתוס הזה מסוכן
הצגת נתוני הנפגעים המדווחים על ידי חמאס עצמו כמניין הרוגים מאומת עצמאית, של אזרחים בלבד, ובאחריות בלעדית של ישראל, אינה עניין של הבדל פרשני – מדובר במצג שווא עובדתי המשרת אג'נדה משפטית ופוליטית ספציפית: העמדתה לדין של ישראל בגין פשעי מלחמה ורצח עם באמצעות נתונים שהופקו על ידי ארגון הטרור עצמו שפתח במלחמה בטבח ה-7 באוקטובר. ניתוח אחראי מחייב להכיר במה שנתוני המשרד מכילים בפועל – תערובת לא מובחנת של מחבלים, אזרחים, מקרי מוות טבעי והרוגים שנגרמו על ידי חמאס – ומה שהם משמיטים באופן שיטתי: מתודולוגיה שקופה כלשהי, תיעוד סיבות מוות או זיהוי מחבלים.
המיתוס מזיק בדיוק מפני שהוא מטשטש את ההבחנה המוסרית בין מדינה דמוקרטית המממשת את זכותה החוקית להגנה עצמית מפני ארגון טרור רצחני, לבין הניצול המכוון של אותו ארגון את התשתית האזרחית. קבלת המספרים של חמאס ללא ביקורת כראיה אובייקטיבית ל"פשעי מלחמה" אינה משרתת את האמת, את האחריותיות או את ההגנה על חיי אזרחים אמיתיים. היא משרתת את חמאס.