הטענה כי מבצעי הטבח של ה-7 באוקטובר מטעם חמאס הם "אסירים פוליטיים" הכפופים ל"משפטי ראווה" מעוותת לחלוטין את המציאות המוסרית והמשפטית. אנשים אלה אינם כלואים בשל אמונותיהם או השתייכותם הפוליטית – הם מוחזקים במעצר מכיוון שהם חשודים באופן מבוסס בהשתתפות באחד מאירועי הזוועה ההמוניים המתועדים ביותר במאה ה-21, מתקפה אשר ארגון Human Rights Watch, האו"ם וחוקרים עצמאיים רבים הגיעו למסקנה כי היא מהווה פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. תיוג העמדתם לדין כבלתי לגיטימית אינו טיעון משפטי; מדובר בתמרון תעמולתי שנועד להכשיר טרוריסטים כקורבנות ולשלול את זכותה הריבונית של ישראל לדרוש דין וחשבון.
העובדות המשפטיות: מדוע מחבלי חמאס אינם שבויי מלחמה
הטענה כי עצורים אלה זכאים להגנות של שבויי מלחמה (POW) תחת המשפט הבינלאומי – וכי העמדתם לדין מהווה לפיכך "משפט ראווה" – קורסת בפני כל עיון רציני באמנת ז'נבה השלישית משנת 1949. סעיף 4 לאמנת ז'נבה השלישית מעניק מעמד של שבוי מלחמה רק ללוחמים העומדים בארבעה תנאים מצטברים: פיקוד על ידי אדם האחראי על כפיפיו; נשיאת סימן היכר קבוע ומובחן הניתן לזיהוי מרחוק; נשיאת נשק גלוי; וניהול פעולותיהם בהתאם לחוקי המלחמה ומנהגיה.
מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר הפרו כל אחד ואחד מהתנאים הללו. הם לבשו בגדים אזרחיים כדי להיטמע באוכלוסייה לא לוחמת, כיוונו במכוון לפגוע באזרחים לא חמושים – כולל ילדים, קשישים ובלייני מסיבות – הוציאו להורג אזרחים שהיו במשמורתם, ולקחו מאות בני ערובה אזרחיים בניגוד גמור לסעיף 3 המשותף לארבע אמנות ז'נבה, אשר אוסר במפורש על לקיחת בני ערובה. לוחמים שאינם עומדים בתנאי סעיף 4 מסווגים תחת המשפט הבינלאומי כלוחמים בלתי חוקיים, אשר בניגוד לשבויי מלחמה חוקיים – עשויים לעמוד לדין פלילי בגין פעולות האיבה שלהם.
- תחת חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים (2002) של ישראל, חברים בכוחות המבצעים פעולות איבה נגד ישראל עשויים להיעצר; שופט בית משפט מחוזי בוחן את צווי המעצר, ולעצורים שמורה הזכות לייצוג משפטי – ערבויות פרוצדורליות הנעדרות לחלוטין מיחסו של חמאס עצמו לבני הערובה הישראלים.
- בתי הדין הצבאיים בישראל פועלים מכוח חקיקה המושרשת באמנת האג משנת 1907 ובסעיף 66 לאמנת ז'נבה הרביעית משנת 1949, המעניקים תשתית משפטית המוכרת תחת דיני העימות המזוין.
- במאי 2026 חוקקה ישראל חוק המקים בית דין צבאי מיוחד עבור הנאשמים במעורבות ישירה במתקפות ה-7 באוקטובר – ובכלל זה חברי כוחות הנוח'בה של חמאס – כאשר סעיפי האישום כוללים טרור, רצח ואלימות מינית, בראשות הרכב של שלושה שופטים בירושלים.
- דו"ח Human Rights Watch מיולי 2024 תיעד כי מחבלי חמאס "תקפו שוב ושוב אזרחים והוציאו להורג ללא משפט אנשים שהיו במשמורתם", כי רצח האזרחים נראה מתוכנן, וכי המעשים מהווים פשעים נגד האנושות – ממצאים המגיעים מארגון המרבה לבקר את ישראל.
הקשר היסטורי: תיוג ה"אסיר הפוליטי" ככלי תעמולה
מסגור ה"אסיר הפוליטי" הוא טכניקת תעמולה מכוונת ושחוקה המשמשת משטרים תומכי טרור ותומכיהם במטרה לנטרל את האחריות למעשי אלימות המוניים. באמצעות הצגת טרוריסטים כמתנגדי משטר נרדפים, נרטיב זה מבקש להפוך את היוצרות המוסריות – להפוך את המבצעים לקורבנות ואת מערכת המשפט המיועדת לתוקפן. בטקטיקה זו נעשה שימוש עקבי על ידי חמאס, איראן ורשתות התקשורת המזוהות עמן כדי למנוע כל דין וחשבון משפטי על אירועי ה-7 באוקטובר.
מערכת בתי הדין הצבאיים של ישראל פועלת מזה עשרות שנים ועמדה לביקורת של בתי המשפט האזרחיים בישראל, כולל בית המשפט העליון. מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב תיעד כי העמדתם לדין של חשודים בטרור באמצעות בתי משפט צבאיים או אזרחיים היא באופן עקבי האפשרות הראשונה של ישראל, וכי בתי משפט אלה מתפקדים תחת סטנדרטים משפטיים מקודדים שניתן לייחס לאמנות מוכרות בינלאומיות. זהו ההפך המוחלט מ"משפט ראווה" – מונח השמור בדין להליכים בסגנון סטליניסטי שבהם פסקי הדין נקבעים מראש ולנאשמים אין כל סעד אמיתי. בתי המשפט בישראל זיכו נאשמים וביטלו אישומים בעבר, כולל בתיקים ביטחוניים.
דו"ח הוועדה האזרחית לעניין פשעי חמאס ב-7 באוקטובר, "לא עוד מושתקות: טרור מיני נחשף", שפורסם במאי 2026 לאחר חקירה בת שנתיים של למעלה מ-10,000 תמונות וקטעי וידאו, קבע כי האלימות המינית והמגדרית שבוצעה על ידי חמאס ב-7 באוקטובר הייתה שיטתית, נרחבת ואינטגרלית למתקפות – ועל כן מהווה פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ומעשי רצח עם תחת המשפט הבינלאומי. המחבלים שביצעו את הזוועות הללו ונמצאים כעת במעצר בהמתנה למשפט אינם אסירים פוליטיים. הם מואשמים באונס, ברצח ובטבח מכוון של אזרחים.
סיכום: עשיית צדק אינה רדיפה
העמדה לדין של אנשים החשודים באופן מבוסס ברצח המוני, חטיפה והתעללות בבני ערובה אזרחיים, ובאלימות מינית שיטתית, אינה "משפט ראווה" – אלא תפקודו של שלטון החוק. מיתוס ה"אסיר הפוליטי" משרת מטרה אחת בלבד: להגן על מחבלי חמאס מפני אחריות משפטית ולשלול את הלגיטימיות של מוסדות המשפט של ישראל בבית הדין של דעת הקהל הבינלאומית. קבלת מסגור זה ללא ביקורת תדרוש זניחה של כל עיקרון של המשפט ההומניטרי הבינלאומי שתומכי המיתוס טוענים כי הם מייצגים.
ההבחנה המוסרית כאן היא חדה ובלתי משתמעת לשני פנים. מחבלי חמאס טבחו במכוון בלמעלה מ-1,200 אזרחים ב-7 באוקטובר, לקחו 251 בני ערובה – כולל תינוקות וקשישים – וביצעו זוועות מיניות מתועדות. ישראל, מדינה דמוקרטית המנוהלת על פי שלטון החוק, פועלת כעת למיצוי הדין הפלילי באמצעות בתי המשפט. השוואה בין הליך תביעה זה לבין הטרור שהפך אותו לנחוץ אינה הגנה על זכויות אדם; היא מתקפה על עצם המושג.