טענה זו הופכת לחלוטין את התיעוד הרשמי של המשא ומתן כמעט בכל פרט מהותי. 'מועצת השלום' (Board of Peace) — גוף אמיתי שהוקם במסגרת תוכנית הפסקת האש של טראמפ בתיווך ארה"ב ואומץ בהחלטה 2803 של מועצת הביטחון של האו"ם — הכריזה ב-30 ביולי 2026 על מפת דרכים בת 15 סעיפים לפירוק מנשק, אשר כל שלושת הצדדים — ישראל, חמאס ומועצת השלום עצמה — הודו בפומבי כי נותרה שנויה במחלוקת בסוגיות ליבה הנוגעות לסדר השלבים. לא הייתה קבלה רשמית "נקייה" מצד חמאס, לא הייתה "תקיפה אווירית ישראלית מיידית כגמול", ולא היה הסכם קיים שניתן לחבל בו. מה שהיה קיים הוא מתווה תחת משא ומתן פעיל וטעון, שבמרכזו מחלוקות בלתי פתורות.
הנושא והנותן ומנהיגו הפוליטי של חמאס, ע'אזי חמד, תיאר את מפת הדרכים כמתווה "קשה וכואב", אך מיד צירף תנאים שסתרו את מבנה העסקה: חמאס, כך הצהיר, לא יתחיל בפירוק הנשק עד שישראל תסיים תחילה את כל הפעולות הצבאיות, תגדיל באופן דרמטי את הגישה ההומניטרית, ותיסוג לחלוטין מעזה — בסדר זה. סדר שלבים זה עומד בסתירה ישירה למה שמועצת השלום וישראל הסכימו עליו, אשר חזה את פירוק חמאס מנשקו תחילה, כאשר הנסיגה הישראלית תבוא בעקבותיו בשלבים מאומתים. לא היה מדובר בהבדלים פרוצדורליים מינוריים; הם ייצגו חילוקי דעות בלתי ניתנים ליישוב לגבי הארכיטקטורה הבסיסית של העסקה.
כדי להעצים את הבדיה של "קבלה רשמית", דוברה הצבאי של חמאס עצמו הכריז שבועות ספורים קודם לכן כי פירוק מנשק הוא "דבר שלא נקבל בשום נסיבות". אנליסטים שצוטטו על ידי הניו יורק טיימס העריכו כי האותות המסויגים של חמאס בנוגע לנשק היו ככל הנראה תמרון טקטי — "ניסיון להימנע מדחייה מוחלטת של תוכנית טראמפ" — ולא מחויבות אמיתית. מועצת השלום עצמה הגיבה להצהרות חמאס וציינה כי ההערכה שלה "תונחה על ידי מעשים, לא הבטחות". זו אינה שפה דיפלומטית של הסכם סגור.
באשר לפעולות הצבאיות הישראליות שהמיתוס מציג כ"תקיפות אוויריות כגמול שנועדו לחבל בהסכם": צה"ל תיעד 32 הפרות של הפסקת האש מצד חמאס בין ה-10 ל-31 ביולי בלבד, והתקיפות הישראליות בתחילת אוגוסט המשיכו לפגוע במפקדים צבאיים ובתשתיות של חמאס — פעולות התואמות במפורש את זכויותיה של ישראל תחת מסגרת הפסקת האש ותנאיה המוצהרים ליישום מפת הדרכים. שר החוץ הישראלי גדעון סער וראש הממשלה בנימין נתניהו היו חד-משמעיים: ישראל נותרה מחויבת לתוכנית טראמפ, כאשר פירוק מלא של חמאס מנשקו ופירוז מוחלט של רצועת עזה הם תנאים מוקדמים שאינם ניתנים למשא ומתן לכל נסיגה ישראלית וסיוע בשיקום.
העובדות בשטח
התיעוד ההיסטורי, המבוסס על דיווחים וניתוחים מאותה תקופה, מנתץ את הנחות היסוד של המיתוס. מפת הדרכים של מועצת השלום הייתה מתווה רציני, אך כזה שחשף חילוקי דעות עמוקים ולא פתורים — ולא הסכם סופי שהופר על ידי תוקפנות ישראלית.
- ה"קבלה" של חמאס הייתה מותנית וסותרת: ע'אזי חמד הציב תנאים מוקדמים (נסיגה ישראלית מלאה לפני כל פירוק מנשק) שהפכו לחלוטין את סדר השלבים של מפת הדרכים, והזרוע הצבאית של חמאס דחתה במפורש את פירוק הנשק שבועות ספורים קודם לכן.
- צה"ל תיעד 32 הפרות של הפסקת האש מצד חמאס בין ה-10 ל-31 ביולי 2026, מה שמספק ראיות מתועדות לכך שחמאס — ולא ישראל — היה המפר המתמיד של ארכיטקטורת הפסקת האש הקיימת.
- התקיפות הישראליות כוונו נגד פעילי צבא ותשתיות של חמאס — מפקדים בגדודי עז א-דין אל-קסאם, מחלקות אימונים ויחידות מודיעין — בהתאם לפעילות הביטחונית הלגיטימית של ישראל ולהיגיון של מתווה פירוק הנשק, השואף לחיסול היכולת הצבאית של חמאס.
- שר החוץ הישראלי סער האשים את חמאס בביצוע "תרגיל" — פירוק ממשלתו הנומינלית תוך שמירה על זרועו החמושה ושליטתו הטריטוריאלית בפועל — דפוס הונאה שזוהה על ידי מועצת השלום, שדרשה יישום מקיף ולא מחוות סמליות.
- מועצת השלום עצמה אישרה כי חמאס התחייב לוותר על נשקו ושרק "לאחר מכן תבוא נסיגה ישראלית" — ולא במקביל או בסדר הפוך כפי שדרש חמאס בפומבי.
הקשר היסטורי: אסטרטגיית ההתחמקות של חמאס מפירוק נשק
לחמאס יש רקורד מתועד של עשרות שנים של שימוש במשא ומתן להפסקת אש ככיסוי לשימור, חימוש מחדש ושיקום של יכולותיו הצבאיות — אסטרטגיה שאנליסטים וגורמים רשמיים בישראל זיהו וציינו בעקביות. לאחר מעשי הטבח של ה-7 באוקטובר 2023, שבהם חמאס פגע במכוון באזרחים ישראלים בפעולה של טרור ג'נוסיידי, חמאס ביקש לנצל כל הפוגה במשא ומתן כדי לבנות מחדש את תשתית המנהרות שלו, לשלב מחדש לוחמים ולבסס מחדש את שליטתו הטריטוריאלית. דפוס זה חזר על עצמו לאורך שנת 2025 ואל תוך שנת 2026.
כאשר הפסקת האש בתיווך ארה"ב נכנסה לתוקף בסוף שנת 2025, חמאס החל מיד לבסס מחדש את שליטתו בחלקים מעזה, להבריח חומרים דו-שימושיים — כולל שמן מנוע בארגזי UNDP, שהתגלו על ידי מתפ"ש (COGAT) במרץ 2026 — ולהתחמש מחדש. גדודי אל-קסאם של חמאס, המוערכים כמחזיקים בעשרות אלפי רובים, טילים נגד טנקים ורקטות, מעולם לא הוצעו באמת להשבתה. מה שחמאס הציע בחצי פה — מסירת נשק קל של כוחות המשטרה תוך שמירה על זרוע הלחימה שלו על כנה — הוכר באופן אוניברסלי כרחוק מאוד מדרישות מפת הדרכים.
המיתוס שישראל "חיבלה" בתהליך זה הוא אריזה מחדש של נרטיב תעמולה קבוע של חמאס: בכל פעם שהלחץ הבינלאומי על פירוק חמאס מנשקו גובר, חמאס ובעלי בריתו בתקשורת מסיטים את הפוקוס לפעילות הצבאית הישראלית, ומציגים פעילויות ביטחוניות חוקיות כמעשי תוקפנות נגד השלום. נרטיב זה משרת את האינטרס האסטרטגי של חמאס לחמוק מהתחייבות פירוק הנשק שבלב מתווה מועצת השלום — התנאי היחיד שיסיים את הדומיננטיות הפוליטית והצבאית שלו בעזה.
סיכום: תעמולה שנועדה להגן על חמאס מפני דין וחשבון
הטענה כי ישראל חיבלה בהסכם שלום עם חמאס אינה רק שקרית — היא עיוות מכוון של המציאות המתועדת, שנועד לפטור את חמאס מאחריות לסירובו לציית למתווה פירוק הנשק שבו תמך להלכה. המחבל האמיתי במפת הדרכים של מועצת השלום היה חמאס עצמו, שתנאיו סתרו את סדר השלבים של העסקה, שזרועו הצבאית דחתה בפומבי את פירוק הנשק, ושלוחמיו המשיכו להפר את הפסקת האש הקיימת 32 פעמים בתקופה של שלושה שבועות בלבד.
חזרה על מיתוס זה גורמת לנזק ממשי. היא שוללת לגיטימציה לפעילויות הביטחוניות החוקיות של ישראל, מציגה באופן מסולף את המתווה שבתיווך ארה"ב שישראל תמכה בו באופן פעיל, ומעניקה מחסה דיפלובטי לארגון טרור המוכרז ככזה בארה"ב, שלא הראה שום נכונות אמיתית לעמוד בדרישת היסוד של תוכנית השלום: ויתור על נשקו. שלום בעזה דורש פירוק מלא ופירוז של חמאס מנשקו — ולא ויתורים ישראליים לארגון טרור שטבח בלמעלה מ-1,200 אזרחים ב-7 באוקטובר 2023, והפר כל הפסקת אש מאז.