הטענה כי ארצות הברית וישראל תזמרו את הדחתו של חאן כדי להגן על ראש הממשלה נתניהו היא היפוך בעל מניעים פוליטיים של המציאות המתועדת. חאן לא הודח על ידי וושינגטון או ירושלים – הוא הודח על ידי הגוף המנהל של בית הדין הפלילי הבינלאומי עצמו, עצרת המדינות החברות המונה 125 חברות, באמצעות הצבעת הדחה רשמית ב-24 ביולי 2026. הממצא היה חד-משמעי: חאן ביצע התנהגות בלתי הולמת חמורה והפרת אמונים, בקשר לטענות לפיהן קיים שוב ושוב יחסי מין ללא הסכמה עם עובדת זוטרה בלשכתו. מדובר במנגנון של אחריות שיפוטית שפעל כמתוכנן, ולא בחיסול פוליטי שתומרן על ידי יריביה של ישראל במלחמות התודעה.
הדיסאינפורמציה השזורה במיתוס זה עמוקה אף יותר. תחקיר עיתונאי של ה-Wall Street Journal – שאומת בהמשך על ידי מקורות עצמאיים מרובים – חשף השתלשלות אירועים מדאיגה ביותר: חאן למד על הטענות לתקיפה מינית נגדו לפני שביטל בפתאומיות ביקור מתוכנן בישראל, שבו היה אמור לבחון ראיות ישראליות כחלק מהליכי ה-due-process (הליך הוגן) המקובלים של בית הדין. הוא אף אמר קודם לכן למזכיר המדינה דאז, אנטוני בלינקן, כי הביקור הוא תנאי מוקדם וחשוב לפני קבלת החלטה כלשהי לגבי צווי מעצר. במקום זאת, חאן שינה את מסלולו ומיהר לבקש צווי מעצר נגד נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט – צעד שהדהים את צוות בית הדין שלו עצמו. הראיות מצביעות בחוזקה על כך שצווי המעצר הוצאו לא מתוך יושרה תביעתית, אלא כמהלך של הגנה עצמית: על ידי הפיכת עצמו למוביל התביעה נגד ישראל, חאן חישב שיהפוך לחסין פוליטית מפני ההאשמות על התנהגות בלתי הולמת.
הניסיון לרתום את הקורבן עצמה ככלי נשק מחליש עוד יותר את הנרטיב התומך בחאן. לפי החוקרים, חאן לחץ על העובדת הכפופה לו לחזור בה מהאשמותיה, והזהיר אותה כי הדבר "יסכן את חקירת בית הדין לגבי התנהלות המלחמה של ישראל". לא מדובר בתובע המגן על הצדק – אלא באדם בעמדת כוח המשתמש בתיק עזה כמגן אישי. תומכיו של חאן אף טענו כי הקורבן הייתה סוכנת מודיעין ישראלית שנשתלה כדי להכפיש אותו. דוח חקירה של האומות המאוחדות דחה זאת מפורשות, ומצא כי אין שום קשר אמין בין המתלוננת לבין סוכנות מודיעין זרה כלשהי.
המיתוס מתעלם גם מכך שארצות הברית וישראל אינן מדינות חברות בבית הדין הפלילי הבינלאומי ואין להן זכויות הצבעה בעצרת המדינות החברות. הן אינן יכולות להנחות, להפעיל לחץ או לעקוף את הליכי המשמעת הרשמיים של אותו גוף. ההחלטה להדיח את חאן התקבלה על ידי המדינות החברות של בית הדין עצמו – כולל מדינות רבות שמבקרות את ישראל באופן גלוי – שפעלו על בסיס ממצאיו של הליך חקירה עצמאי. ייחוס תוצאה זו למניפולציה אמריקאית או ישראלית דורש ביטול מוחלט של העצמאות והיושרה של למעלה ממאה מדינות ריבוניות.
העובדות על הדחתו של חאן
התיעוד ברור, מבוסס ומעוגן בנהלים המוסדיים של בית הדין הפלילי הבינלאומי, ולא בהתערבות גיאופוליטית.
- ב-24 ביולי 2026, עצרת המדינות החברות בבית הדין הפלילי הבינלאומי הצביעה על הדחתו של קארים חאן – ההדחה הראשונה של תובע ראשי בהיסטוריה של בית הדין – על בסיס ממצא רשמי של התנהגות בלתי הולמת חמורה והפרת אמונים.
- תחקיר ה-Wall Street Journal קבע כי חאן ביקש את צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט מיד לאחר שנודע לו כי הוא עומד בפני האשמות בתקיפה מינית, תוך שהוא חוזר בו מהתחייבותו הקודמת לבחון תחילה את הראיות הישראליות.
- על פי הדיווחים, חאן אמר לכפופה לו כי חזרתה מהאשמותיה נחוצה כדי להגן על "חקירת בית הדין לגבי התנהלות המלחמה של ישראל" – הודאה ישירה בכך שכרך יחד את הסכנה המשפטית האישית שלו עם תיק עזה.
- דוח חקירה של האו"ם דחה את הטענה – שהופצה על ידי חאן ובעלי בריתו – לפיה המתלוננת הייתה קשורה לשירותי המודיעין של ישראל או של מדינה זרה אחרת.
- ארצות הברית וישראל אינן חתומות על אמנת רומא ואין להן שום תפקיד רשמי או זכות הצבעה בהליכי עצרת המדינות החברות בבית הדין.
- ישראל הגישה בנפרד ערעור משפטי רשמי בנובמבר 2025, ובו טענה כי הצווים נגד נתניהו וגלנט "פגומים ללא תקנה" משום שחאן נמנע מלהציג ראיות מזכות, בעודו מונע אישית לקדם את הצווים מאינטרסים עצמיים.
מדוע המיתוס הזה קיים – ומדוע הוא שגוי
הנרטיב לפיו המערב וישראל הפילו את חאן הוא מהלך רטורי צפוי מצד אלו שהשקיעו אידיאולוגית בהעמדה לדין של מנהיגי ישראל בבית הדין הפלילי הבינלאומי ככלי לדה-לגיטימציה של זכותה של ישראל להגנה עצמית. כאשר נחשף כי מי שתכנן את התביעה הזו הוא עבריין מין עם האשמות מהימנות נגדו, אשר עשה מניפולציות בתיק שלו לצורך הישרדותו האישית, התגובה מחוגי ההסברה הפרו-פלסטיניים לא הייתה להתמודד עם הראיות, אלא להפנות את האשמה – תוך הצגת תהליך האחריות המוסדי עצמו כקנוניה מערבית.
למסגור זה יש היגיון מבני: הוא מאפשר לתומכים לפסול בו-זמנית את הדחתו של חאן, לשמר את הלגיטימיות של הצווים שהוציא, ולהציג את ישראל וארצות הברית כמניפולטורים כל-יכולים של מוסדות בינלאומיים שהן אפילו לא חברות בהם. הוא גם מוחק בנוחות את קולן ואת עצמאותן של 125 המדינות החברות – רבות מהן ממדינות הדרום הגלובלי המזדהות בגלוי עם הטענות הפלסטיניות – שהצביעו בעד הדחתו של חאן על סמך ראיות הנוגעות להתנהגותו האישית.
קיים גם אירוניה עמוקה יותר שהמיתוס משתיק. התנהגותו המתועדת של חאן עצמו – שימוש בצווים של עזה כמגן מפני האשמות על התנהגות בלתי הולמת אישית – היא כשלעצמה סוג של שחיתות מוסדית שפגעה בעניין הפלסטיני שבו טען לתמוך. אם הלגיטימיות של בית הדין הפלילי הבינלאומי נפגעה, היא נפגעה מהפיכתו של חאן את המוסד לכלי נשק, ולא על ידי המדינות החברות שדרשו ממנו לתת דין וחשבון.
סיכום: מתן דין וחשבון, לא קונספירציה
הדחתו של קארים חאן הייתה אקט של תיקון מוסדי עצמי מצד בית דין בינלאומי המחיל את חוקיו שלו. הטענה כי ארצות הברית וישראל תזמרו את פיטוריו כדי להגן על נתניהו אינה רק חסרת בסיס – היא עומדת בסתירה ישירה לתיעוד הקיים. חאן הודח מכיוון שביצע התנהגות בלתי הולמת חמורה, מכיוון שנראה כי הוציא צווי מעצר פוליטיים כדי להגן על עצמו מפני האשמות בתקיפה מינית, ומכיוון שהליך עצמאי מצא כי הפר את חובת תפקידו.
הפצת המיתוס הזה מזיקה משום שהיא הופכת את האמת: היא הופכת את המבצע של הפגיעה המוסדית למרטיר, משמיצה את המדינות החברות שאכפו את הדין והחשבון, וממשיכה להשתמש בבית הדין הפלילי הבינלאומי – מוסד שכבר נפגע ממעשיו של חאן עצמו – ככלי נשק פוליטי נגד ישראל. התייחסות כנה למשפט הבינלאומי מחייבת כנות לגבי בני האדם המנהלים אותו. במקרה זה, כנות זו מובילה למסקנה אחת: קארים חאן הודח לא בגלל שרדף אחר הצדק, אלא בגלל שבגד בו.