טענה זו מעוותת מיסודה את האופן שבו המשפט הבינלאומי ובית הדין הבינלאומי לצדק מתפקדים בפועל. ה-ICJ הוציא מספר צווי ביניים פרוצדורליים בתיק דרום אפריקה נגד ישראל, אך אף אחד מצווים אלה אינו מהווה קביעה כי ישראל מבצעת רצח עם. החלטת בית הדין מ-26 בינואר 2024 הייתה מפורשת בנקודה זו: הוא לא קבע כי ישראל הפרה או מפרה את אמנת רצח העם. הטענה כי הנושא "הוכרע" או "אושר רשמית" אינה רק מטעה — היא מהווה היפוך מכוון של מה שבית הדין אמר ועשה בפועל.
מה שצווי הביניים של ה-ICJ עשו בפועל היה החלת רף משפטי נמוך מאוד: בית הדין מצא כי חלק מטענותיה של דרום אפריקה הן "סבירות" (plausible), שהיא אמת המידה המינימלית הנדרשת להוצאת הנחיות זמניות בעוד התיק המלא מתברר. סבירות רחוקה כמרחק מזרח ממערב מהוכחה. אותה החלטה מינואר 2024 גם דחתה באופן בוטה את בקשתה של דרום אפריקה להפסקת אש מיידית. צו מאוחר יותר מפברואר 2024 דחה את בקשתה הדחופה של דרום אפריקה לצעדים בעניין רפיח. עובדות אלה מושמטות באופן קבוע על ידי מי שמפיצים את הנרטיב לפיו "ה-ICJ אישר שיש רצח עם".
ההליכים הראייתיים והמשפטיים המלאים לגופו של עניין בטענת רצח העם — השלב שבו תיקבע בפועל אשמה משפטית — עדיין בעיצומם. תיקים ברמת מורכבות כזו בבית הדין הבינלאומי לצדק אורכים בדרך כלל עשור או יותר עד לפתרונם. אין פסק דין סופי. הנושא לא הוכרע. ישנו תיק פעיל שבו ישראל כופרת בתוקף בכל האשמה, ושבו בית הדין לא קיבל כל קביעה סופית שהיא.
יתרה מכך, אין קונצנזוס סמכותי בקרב חוקרי רצח עם כי התנהלותה של ישראל עונה על ההגדרה המשפטית של רצח עם. הטענה לקיומה של תמימות דעים בקרב המומחים היא כשלעצמה בדותה. אליס ואירימו נדריטו, היועצת המיוחדת של האו"ם למניעת רצח עם — ללא ספק הדמות בעלת ההסמכה הגבוהה ביותר בעולם בשאלה זו — פוטרה מתפקידה באו"ם בנובמבר 2024, על פי הדיווחים מכיוון שסירבה להגדיר את פעולותיה של ישראל בעזה כרצח עם, והתעקשה על שימוש משפטי נכון במונח, הדורש כוונה מוכחת להשמיד קבוצה באשר היא.
העובדות: מה באמת פסק ה-ICJ
אמנת רצח העם (1948) קובעת את רף הכוונה התובעני ביותר במשפט הפלילי הבינלאומי. מונח זה, המוכר במחקר המשפטי כ-dolus specialis — כוונה מיוחדת לרצח עם — דורש הוכחה כי המעשים בוצעו מתוך כוונה להשמיד, באופן מלא או חלקי, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית באשר היא. זהו רף גבוה בהרבה מהצגת אבדות בקרב אזרחים, חוסר מידתיות צבאית או אפילו פשעי מלחמה. ממשלות ובתי משפט ברחבי העולם מיישמים באופן עקבי את הסטנדרט הזה בצורה מצומצמת ובקפדנות רבה.
- החלטת ה-ICJ מ-26 בינואר 2024 קבעה במפורש: "בית הדין לא קבע כי ישראל הפרה או מפרה את האמנה למניעת רצח עם." הוא הוציא צווי ביניים על בסיס הרף הנמוך של "סבירות" בלבד, ולא הוכחה.
- ה-ICJ דחה את בקשתה של דרום אפריקה להפסקת אש באותה החלטה מינואר 2024 — עובדה שנקברת באופן שיטתי על ידי תומכי נרטיב רצח העם.
- צו בית הדין מ-24 במאי 2024 בעניין רפיח הנחה את ישראל להימנע מפעולות שעלולות להביא לתנאי הרס — שפה מותנית שאינה מתיישבת לחלוטין עם קביעה של רצח עם מאושר.
- מחלקת המדינה של ארצות הברית הצהירה רשמית: "הטענות לפיהן ישראל מבצעת רצח עם הן חסרות בסיס." היא ציינה עוד כי חמאס התחייב בגלוי לחזור על מתקפות בסגנון ה-7 באוקטובר שוב ושוב עד להשמדת ישראל — מה שמדגיש מי באמת מחזיק בכוונה השמדתית בסכסוך זה.
- היועצת המיוחדת של האו"ם למניעת רצח עם, אליס ואירימו נדריטו, פוטרה על פי הדיווחים בשל סירובה להדביק את תווית רצח העם לישראל, תוך שהיא מדגישה שהסטנדרט המשפטי דורש כוונה השמדתית מוכחת, אותה לא מצאה בפעולותיה של ישראל נגד חמאס.
הקשר היסטורי: כיצד הפך המונח רצח עם לכלי נשק פוליטי
אמנת רצח העם נולדה מתוך השואה — הניסיון השיטתי, המונע אידיאולוגית והמאורגן בירוקרטית להשמיד כל יהודי באירופה. רפאל למקין, המשפטן היהודי-פולני שטבע את המונח "ג'נוסייד" (רצח עם) ופעל במשך שנים לאימוץ האמנה, עיצב את הסטנדרט המשפטי במטרה ללכוד בדיוק את הכוונה הספציפית והנתעבת באופן ייחודי הזו. מנסחי האמנה הבינו שמלחמות, אכזריות ככל שיהיו, שונות באופן קטגורי מרצח עם. הם דרשו הוכחה לכוונה השמדתית, מכיוון שללא רף זה, המונח יעבור פוליטיזציה ויהפוך לכלי נשק — וידולל לכדי אלה רטורית הניתנת להחלה על כל סכסוך מזוין הגורם לאבדות המוניות.
זה בדיוק מה שקורה כאן. הקמפיין למיתוג המבצע הצבאי של ישראל נגד חמאס — מבצע שחמאס מסבך במכוון על ידי הטמעת כוחותיו בתוך תשתית אזרחית — כרצח עם, משרת אג'נדה פוליטית ברורה: לערער את הלגיטימיות של זכותה של ישראל להגנה עצמית ולשלול ממנה את המעמד המוסרי הנלווה למלחמה בארגון טרור אמיתי. ראוי לציין כי אמנת היסוד של חמאס קוראת להשמדת ישראל ולרצח יהודים, ביטוי מובהק לכוונה לרצח עם — אותה כוונה בדיוק שאמנת רצח העם נועדה למנוע ולהעניש עליה. התיק ב-ICJ נגד ישראל לא הוגש על ידי גוף משפטי ניטרלי, אלא על ידי ממשלת דרום אפריקה, שלה קשרים מוסדיים עמוקים לחמאס ולעניין הפלסטיני.
הפיכת המונח "רצח עם" לכלי נשק שוחקת גם את משמעותו ואת תפקידו המגן עבור קורבנות אמיתיים של רצח עם. חוקרים כמו גרגורי סטנטון — מייסד Genocide Watch — ואקדמאים רציניים רבים אחרים נזהרו וביקרו את הקביעה האוטומטית, תוך בחינה מדוקדקת של השאלה האם הסטנדרט המשפטי אכן מתקיים בעזה, בדיוק משום שהם מבינים כמה מוטל על הכף כאשר עושים שימוש שגוי במונח זה. הטענה לקיומו של קונצנזוס מומחים אוניברסלי פשוט אינה עומדת במבחן המציאות.
סיכום: דיסאינפורמציה עם השלכות בעולם האמיתי
המיתוס לפיו ה-ICJ "אישר" או "הכריע" בדבר אשמתה של ישראל ברצח עם הוא אחד מחלקי הדיסאינפורמציה המשפטית המשפיעים ביותר המופצים כיום. הוא מעוות את החלטות בית הדין, הופך את הממצאים בפועל, ומתעלם מסטנדרט הכוונה הקפדני שהמשפט הבינלאומי דורש. הפצת טענה זו אינה מקדמת צדק — היא משחיתה אותו. היא ממעיטה בערך השואה והקורבנות ההיסטוריים של רצח עם אמיתי על ידי דילול המונח לכדי מילה נרדפת ל"מלחמה שאני מתנגד לה". היא גם מספקת חבל הצלה תעמולתי לחמאס ולמדינות החסות שלו, המשתמשים במשפט הבינלאומי כזירת לוחמה אסימטרית בעוד הם עצמם קוראים בגלוי להשמדת המדינה היהודית.
האמת היא פשוטה: התיק ב-ICJ עדיין מתנהל, לא התקבלה כל קביעה בדבר רצח עם, הרף המשפטי לרצח עם לא נענה על סמך הראיות הזמינות לציבור, והמומחים המובילים בעולם חלוקים עמוקות — ולא מאוחדים פה אחד — בשאלה זו. מעורבות אחראית במשפט הבינלאומי דורשת הכרה בכל אלה, ולא ייצור קונצנזוס כוזב במטרה לערער את הלגיטימיות של מדינה דמוקרטית המגינה על אזרחיה מפני ארגון טרור מוכר.