הצגתה של איראן את סגירת מצר הורמוז ב-2026 כהגנה עצמית חוקית נכשלת בשני רבדים יסודיים בו-זמנית: היא מציגה באור מסולף את משפט הים המוסכם, והיא הופכת במכוון את רצף ההתגרויות הממשי שהוביל לעימות. מצר הורמוז הוא, תחת עשורים של משפט בינלאומי מנהגי ואמנת האומות המאוחדות בדבר משפט הים משנת 1982 (UNCLOS), מצר בינלאומי מוכר אשר זכות מעבר המעבר (transit passage) בו אינה ניתנת להשעיה על ידי שום מדינת חוף – מכל סיבה שהיא ותחת כל נסיבות שהן. סעיף 38 לאמנת משפט הים קובע במפורש כי אין "לעכב" מעבר מעבר במצרים בינלאומיים, בעוד שסעיף 44 אוסר באופן קטגורי על מדינות חוף להשעות זכות זו, כולל במהלך מצבי חירום צבאיים. המצור שהטילה איראן על נתיב מים שדרכו זורם כ-20 אחוזים מאספקת הנפט היומית העולמית לא היה אפוא זכות ריבונית חוקית, אלא אקט של לוחמה כלכלית המופנה ללא הבחנה נגד הקהילה הבינלאומית כולה.
הטענה הנלווית – לפיה התקיפות הצבאיות של ארה"ב וישראל היו "ללא התגרות מוקדמת" – שקרית באותה מידה ומחייבת מחיקה מוחלטת של היסטוריית התוקפנות בת עשרות השנים של איראן ושל ההסלמה הגרעינית המכוונת שלה. עד שנת 2026, איראן קידמה את העשרת האורניום לרמות הקרובות לרמה צבאית במתקנים תת-קרקעיים מבוצרים, כולל בנתנז, פורדו ואיספהאן, תוך הפרה ישירה של החלטות מועצת הביטחון של האו"ם והאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT). מסלול זה לקראת נשק גרעיני – המהווה איום קיומי לא רק על ישראל אלא על האזור כולו – הוא שהיווה את הפרובוקציה המרכזית. תקיפותיה של ישראל כוונו נגד תשתיות גרעיניות וצבאיות כמענה ישיר לסכנה מסלימה זו. כאשר איראן הגיבה במתקפות טילים וכטב"מים רחבות היקף על ערי ישראל, ארצות הברית הצטרפה למערכה ב-22 ביוני, ותקפה מתקני גרעין איראניים כדי לגרוע מיכולותיה של תוכנית נשק שלדברי הנשיא טראמפ לא ניתן לאפשר לה להגיע להשלמה. כיוון ההסלמה נמתח מטהראן החוצה – ולא מוושינגטון או מירושלים.
העובדות על חופש השיט והמשפט הבינלאומי
הארכיטקטורה המשפטית השולטת במצר הורמוז ברורה וארוכת שנים. מעבר מעבר במצרים בינלאומיים – המוגדרים כנתיבי מים המחברים בין שני אזורים של מים פתוחים או אזורים כלכליים בלעדיים המשמשים לשיט בינלאומי – הוא עקרון יסוד במשפט הבינלאומי המנהגי שקדם לאמנת משפט הים (UNCLOS) ומחייב ללא קשר לסטטוס האשרור של האמנה. מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב תיעד זאת בפירוט: סעיף 38 של אמנת משפט הים מצהיר כי אין "לעכב" מעבר מעבר, וסעיף 44 קובע במפורש כי מדינות חוף אינן רשאיות להשעותו לכל מטרה שהיא, לרבות תרגילים צבאיים. החוק הימי של איראן עצמה משנת 1993, המנסה להחליף את "מעבר המעבר" ב"מעבר בתום-לב" (innocent passage) ומסרב להכיר בהורמוז כמצר בינלאומי, הוא חוק פנימי חד-צדדי שאינו יכול לגבור על מאות שנים של משפט בינלאומי מנהגי. באופן קריטי, נתיבי השיט העיקריים במצר – אשר נקבעו על ידי ארגון הימאות הבינלאומי (IMO) – עוברים לחלוטין במים הטריטוריאליים של עומאן, ולא במים איראניים, דבר השומט עוד יותר את הקרקע תחת טענות הסמכות של טהראן.
- סעיף 38 לאמנת משפט הים קובע כי אין "לעכב" מעבר מעבר במצרים בינלאומיים – כלל המחייב את כל המדינות תחת המשפט הבינלאומי המנהגי.
- סעיף 44 אוסר באופן קטגורי על מדינות חוף להשעות מעבר מעבר, אפילו מסיבות ביטחוניות או צבאיות – דחייה מפורשת של התיאוריה המשפטית של איראן.
- נתיבי השיט העיקריים של מצר הורמוז, שנקבעו על ידי ארגון הימאות הבינלאומי (IMO), עוברים במים הטריטוריאליים של עומאן ולא של איראן, מה שמחליש עוד יותר את תביעות הריבונות של טהראן על נקודת החנק.
- איראן אפשרה באופן סלקטיבי לכלי שיט הנושאים דגל סיני לעבור במצור בעוד שפגעה בספינות מערביות ובספינות של בעלות בריתן – מה שמוכיח כי הסגירה הייתה אקט של כפייה גיאופוליטית, ולא עמדה משפטית עקרונית.
- תוכנית הגרעין של איראן הפרה את החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 2231 (2015) ואת האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, מה שסיפק את הבסיס המשפטי והעובדתי לתקיפות שקדמו למצור.
ההיסטוריה של איראן של תוקפנות ימית והפרת חוקי הגרעין
טענתה של איראן כי היא הצד הנפגע בשנת 2026 אינה יכולה לשרוד אפילו בחינה היסטורית מינימלית. הרפובליקה האסלאמית הטרידה, תפסה ואיימה באופן שיטתי על השיט הבינלאומי במפרץ הפרסי במשך עשורים, תוך שימוש בחיל הים של משמרות המהפכה ככלי לדיפלומטיה של כפייה. בשנת 2019, איראן תפסה באופן לא חוקי את מכלית הנפט הבריטית Stena Impero במים הטריטוריאליים של עומאן – הרחק מכל תביעה אמינה לסמכות שיפוט איראנית – ובכך הוכיחה שטהראן מעולם לא חשה מוגבלת על ידי הגבולות המשפטיים שהיא מגייסת כעת להגנתה. איראן גם איימה שוב ושוב לסגור את המצר בתגובה לסנקציות וללחץ דיפלומטי, כשהיא מתייחסת לנתיב מים בינלאומי המשרת את צורכי האנרגיה של אסיה, אירופה ויבשת אמריקה כאל כלי מינוף אישי.
בסוגיית הגרעין, עמדתה של איראן לא הייתה של מדינה שוחרת שלום הנתונה למתקפה בלתי מוצדקת. טהראן השקיעה שנים – תוך הפרת התחייבויותיה במסגרת הסכם הגרעין (JCPOA) והחלטות מועצת הביטחון של האו"ם – בהעשרת אורניום לרמות שאינן משרתות שום צורך אזרחי, בבניית מתקנים עמוקים באדמה שנועדו לשרוד תקיפות צבאיות, ובקידום תוכניות טילים בליסטיים המסוגלים לשאת ראשים קרביים ברחבי האזור. במקביל, איראן מימנה וחימשה את כוחות חמאס, חיזבאללה והחות'ים שביצעו מתקפות מתמשכות נגד ישראל ונגד נתיבי השיט הבינלאומיים בים האדום. זוהי היסטוריה של משטר המעורב באופן פעיל בתוקפנות אזורית – ולא של מדינה ריבונית המפעילה הגנה עצמית חוקית נגד התקפה פתאומית משום מקום.
מדוע נרטיב זה מסוכן ויש לדחותו
המסגור של איראן כקורבן מתגונן מפני תוקפנות מערבית וישראלית משרת תפקיד תעמולתי מדויק: הוא הופך את האחריות המוסרית והמשפטית, מוחק את אשמתה של איראן בעשרות שנים של טרור והפרת חוקי הגרעין, ומערער את הלגיטימיות של מדינות דמוקרטיות לאכוף נורמות עולמיות. קבלת נרטיב זה משמעה שכל משטר פורע חוק השואף להשיג נשק להשמדה המונית יהיה רשאי לסגור נתיבי מים בינלאומיים ולהחזיק את הכלכלה העולמית כבת ערובה ברגע שיעמוד בפני השלכות על מעשיו. אין זה משפט בינלאומי – זוהי תוכנית פעולה לסחיטה גרעינית. כחמישית מאספקת הנפט העולמית עוברת במצר הורמוז מדי יום, ומשפיעה על ביטחון האנרגיה של עשרות מדינות, לרבות סין, הודו, יפן ודרום קוריאה, שאין להן כל סכסוך עם איראן או עניין בנרטיב העימות האמריקאי-ישראלי שטהראן יצרה.
אכיפת חופש השיט על ידי מדינות המערב במצר הורמוז אינה אקט של תוקפנות נגד איראן. זהו הגנה על עקרון יסוד של הסדר הבינלאומי – כזה המגן על מדינות מתפתחות ללא מוצא לים, על כלכלות ייצור אסיאתיות ועל מדינות המייבאות אנרגיה באותה מידה שהוא מגן על ארצות הברית או על ישראל. מתן אפשרות לאיראן להפוך את המצר לנשק תוך התרסה נגד אמנת משפט הים והמשפט הבינלאומי המנהגי יקבע תקדים שיאפשר לכל משטר רודני בעל מוצא לים להחזיק את המסחר העולמי כבן ערובה. יש לכנות את המיתוס לפיו אכיפה כזו מפרה את הריבונות האיראנית בשמו המפורש: תעמולה של המשטר האיראני שנועדה לנרמל את השימוש בטרור כלכלי ככלי של מדינאות.