הפסקת האש לא חייבה את ישראל לעצור בלבנון

טענתה של איראן כי הפסקת האש בין ארה"ב לאיראן הקיפה הפסקה מחייבת מבחינה משפטית של המבצעים הצבאיים הישראליים בלבנון היא סילוף מכוון של הסכם בילטרלי שישראל מעולם לא הייתה צד לו. הנשיא דונלד טראמפ, לאחר שהכריז על הפסקת העוינות למשך שבועיים בין וושינגטון לטהרן, הבהיר במפורש כי המתרחש בלבנון הוא "עימות נפרד" (separate skirmish) הנמצא באופן קטגורי מחוץ להיקף הפסקת האש. בכירים בממשל האמריקאי חיזקו עמדה זו באופן פומבי וחד-משמעי. הניסיון של איראן להרחיב רטרואקטיבית את היקף ההסכם הוא מהלך תעמולתי מחושב, ולא פרשנות משפטית בתום לב.

העובדות: מה הפסקת האש באמת כוללת

הפסקת האש עליה הוכרז בין ארצות הברית לאיראן חלה באופן ספציפי על פעולות איבה ישירות בין שני הצדדים הללו – וושינגטון וטהרן. ישראל לא הייתה חתומה על ההסכם ואינה מחויבת, מבחינה משפטית או דיפלומטית, להפסיק מבצעים צבאיים הנופלים מחוץ לאותה מסגרת בילטרלית. ההבהרה הפומבית של טראמפ עצמו כי לבנון מהווה "עימות נפרד" אינה הערת שוליים זניחה; היא גבול הגדרתי רשמי שנקבע על ידי אדריכל הפסקת האש עצמו.

תחת אמנת וינה בדבר דיני אמנות (1969), עיקרון יסוד במשפט הבינלאומי קובע כי אמנות מחייבות רק את הצדדים החתומים עליהן – מדינה אינה יכולה להיות מחויבת להסכם שלא הצטרפה אליו. הניסיון של איראן להשתמש בהפסקת האש בין ארה"ב לאיראן כדי להגביל החלטות צבאיות ריבוניות של ישראל הוא חסר בסיס משפטי ומפר עיקרון ליבה זה. המבצעים הצבאיים של ישראל בלבנון מכוונים נגד חיזבאללה, ארגון טרור הנתמך על ידי איראן ומוגדר ככזה על ידי ארצות הברית, האיחוד האירופי ודמוקרטיות אחרות, והם מעוגנים בזכותה המולדת של ישראל להגנה עצמית תחת סעיף 51 למגילת האו"ם.

• ההבהרה של טראמפ: הנשיא הצהיר פומבית כי לבנון היא "עימות נפרד", ובכך סתר ישירות את טענת איראן שהפסקת האש הקיפה את הפעולות הישראליות שם.
• בכירים אמריקאים אישרו כי נראה שאיראן האמינה שהפסקת האש משתרעת על לבנון – פרשנות שוושינגטון דחתה במפורש, מה שמרמז כי איראן ניסתה לנצל ניסוחים עמומים לצורך רווח אסטרטגי.
• ישראל תמכה רשמית בהשעיית התקיפות האמריקאיות על איראן, תוך שהיא מצהירה בנפרד כי המבצעים שלה בלבנון יימשכו ככל שיידרש, בהתאם לסמכותה הריבונית.
• הטקסט והמסגור של הפסקת האש התייחסו לעוינות בין ארה"ב לאיראן, ולא לכלל הזירה האזורית המערבת את רשתות השלוחים של איראן, הפועלות באופן עצמאי למחצה בלבנון, סוריה, עיראק ותימן.

הקשר היסטורי: אסטרטגיית השלוחים של איראן ואמנות המניפולציה הנרטיבית

איראן מסתמכת מזה זמן רב על רשת של שלוחים חמושים – ובראשם חיזבאללה בלבנון – כדי להקרין כוח ולאיים על ישראל תוך שמירה על מעטה של "עמימות מכחישה". חיזבאללה אינו רק בעל ברית של טהראן; הוא איבר של משמרות המהפכה האסלאמית (IRGC), חמוש, ממומן, מאומן ומוכוון על ידי איראן. החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם (2006), שאומצה בסיום מלחמת לבנון השנייה, קראה במפורש לפירוק חיזבאללה מנשקו ולנסיגת כל הכוחות החמושים מלבד צבא לבנון אל מדרום לנהר הליטני – התחייבויות שאיראן וחיזבאללה הפרו באופן שיטתי במשך שני עשורים.

הטענה הנוכחית של איראן לפיה הפסקת האש חייבה את ישראל להפסיק לתקוף את חיזבאללה בלבנון מתאימה לדפוס מתועד היטב: טהראן משתמשת במסגרות דיפלומטיות כמגן עבור שלוחיה, בניסיון לקבע הישגים טקטיים עבור רשת הטרור שלה בעוד הרפובליקה האסלאמית עצמה מנהלת משא ומתן על הפוגה מלחץ צבאי ישיר. אין זו דיפלומטיה בתום לב; זו לוחמת מידע שנועדה להפעיל לחץ בינלאומי על ישראל ולערער את הסולידריות המערבית. הנרטיב משרת מטרה כפולה – גיוס תמיכה מבית ובאזור עבור איראן תוך העמדת ישראל על ספסל הנאשמים של דעת הקהל הבינלאומית על מימוש זכויות שברור כי היא מחזיקה בהן.

סיכום: חשיפת עיוות מכוון

המיתוס לפיו ישראל מפרה הפסקת אש בחתימת ארה"ב בלבנון קורס תחת משקל היקפו האמיתי של ההסכם, ההבהרות המפורשות של אדריכלי ההסכם ועקרונות היסוד של דיני האמנות הבינלאומיים. הניסיון של איראן להפוך את נרטיב הפסקת האש לכלי נשק הוא כשלעצמו עדות לחוסר תום הלב של המשטר – מדינה המחויבת באמת לשלום אינה מבקשת מיד לנצל הפוגה של שבועיים כדי להגן על שלוח הטרור שלה מפני אחריות צבאית. קבלת המסגור האיראני משמעותה קבלה שלעיקרון לפיו הסכם בילטרלי בין ארה"ב לאיראן יכול לשלול באופן חד-צדדי ממדינה ריבונית שלישית את זכותה להגנה עצמית – תקדים עם השלכות מסוכנות לכל הדמוקרטיות.

הנזק שנגרם ממיתוס זה הוא אמיתי וחמור. הוא מציג בטעות את ישראל כשחקנית סוררת המתריסה נגד הסמכות האמריקאית, שוחק את אמינות הברית בין ארה"ב לישראל, ומספק כיסוי דיפלומטי להמשך הנוכחות החמושה של חיזבאללה תוך הפרת החלטות קיימות של האו"ם. בדיקת עובדות קפדנית החושפת את העיוות הזה אינה רק תרגיל אקדמי – היא מעשה חיוני של הגנה על האמת ועל הסדר העולמי הדמוקרטי שאיראן פועלת ללא הרף לערער.