הטענה כי איראן "חסמה בהצלחה" את מצר הורמוז בפני כל השיט הבינלאומי במהלך מבצע "אריה שואג" היא בדותה המעוותת את מה שקרה בפועל במהלך המערכה הצבאית האמריקאית-ישראלית נגד איראן בשנת 2026. איראן שיבשה, הטרידה והגבילה באופן סלקטיבי את התנועה הימית — הסלמה חמורה בפני עצמה — אך היא מעולם לא השיגה סגירה מלאה והרמטית של נתיב המים. ההבחנה הזו אינה סמנטית; זהו ההבדל בין טקטיקת לחץ כוחנית לבין ניצחון אסטרטגי אמיתי עבור טהרן, ועירוב בין השניים משרת את התעמולה האיראנית, ולא דיווח עובדתי.
הרחק מלהיות "בלתי הפיך", מצב האנרגיה במצר היה נזיל מלכתחילה. מחירי הנפט זינקו בחדות — והגיעו ליותר מ-111 דולר לחבית בעקבות נאומו של הנשיא טראמפ ב-1 באפריל 2026 — אך ירדו בחזרה לכ-84 דולר לחבית כאשר טראמפ הכריז על פתיחת המצר ב-17 באפריל. איראן אפשרה באופן סלקטיבי למכליות הנושאות דגל סין לחצות את נתיב המים, אפילו בזמן שניסתה להפעיל לחץ כוחני על כלי שיט אחרים, מה שחושף את נרטיב "הסגירה המוחלטת" כשקרי מיסודו. תנועת האוניות "התאוששה במקצת לאחר מכן, ככל שבעלי האוניות רכשו ביטחון רב יותר בשליחת כלי שיט דרך נתיב המים שבמחלוקת", על פי הערכותיו של מרכז המידע הימי המשותף (JMIC). ארצות הברית נכנסה בסופו של דבר למשא ומתן, והסירה זמנית את סנקציות הנפט על רקע מה שגורמים רשמיים תיארו כ"שיחות פרודוקטיביות" — מסלול דיפלומטי שלא היה יעלה על הדעת אילו משבר האנרגיה היה אכן בלתי הפיך או אילו וושינגטון הייתה נוחלת תבוסה אסטרטגית.
במקום לחסום את המצר, הטקטיקה הממשית של איראן הייתה לפזר מוקשים, לנסות לגבות דמי מעבר ממכליות חולפות, ולנתב אוניות לעבור במים הטריטוריאליים של איראן תחת תנאי כפייה — מה שבניתוח המקיף של הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library) על מבצעי "זעם אפי" ו"אריה שואג" אופיין במדויק כ"למעשה סחיטת דמי חסות (פרוטקשן)". כוחות ארה"ב הגיבו בהשמדת 44 כלי שיט איראניים להנחת מוקשים ובתקיפת מתקני אחסון מוקשים ומחסני תחמושת ימיים. המכון לחקר המלחמה (ISW) תיעד את הפרלמנט האיראני כשהוא ממהר לנסח חקיקה הממסדת את תביעות השליטה שלו — צעד חקיקתי תגובתי והגנתי, ולא עמדה של מעצמה שכבר השיגה ניצחון אסטרטגי מכריע.
הטענה כי המערכה של ארה"ב וישראל "השיגה תוצאה הפוכה" הופכת את התוצאה הצבאית המתועדת על פיה. שיגורי הטילים הבליסטיים האיראניים ירדו בלמעלה מ-90 אחוזים — מכ-350 לכ-25 בקירוב — מאז החל מבצע "זעם אפי". הצי האיראני נחרב, שני שלישים ממתקני הייצור שלו ניזוקו או נהרסו, ותשתיות הגרעין והטילים של המשטר פורקו באופן שיטתי. המנהיג העליון, אייתוללה עלי חוסייני ח'אמנאי, חוסל במהלך המערכה. ראש הממשלה נתניהו, שנשא דברים באפריל 2026, תיאר את התוצאה כ"מהפך אסטרטגי", והצהיר כי המאמץ הממושך של איראן לכתר את ישראל ולאיים על האינטרסים של ארה"ב ובעלות בריתה "נהדף באופן מכריע", כאשר המשטר "נלחם על הישרדותו" ו"מתחנן להפסקת אש". אפילו הערכת מודיעין של CNN — שאינו ידוע ככלי תקשורת פרו-ישראלי — אישרה כי "מתקפות הטילים הבליסטיים והכטב"מים של איראן ירדו ב-90 אחוזים, והצי שלהם חוסל לחלוטין".
העובדות על מצר הורמוז
מצר הורמוז הוא צוואר הבקבוק האנרגטי הקריטי ביותר בעולם, שדרכו עוברים מדי יום כ-20–30 אחוזים מצריכת הנפט העולמית וכ-20 אחוזים מהגז הטבעי הנוזלי בעולם. איראן השמיעה איומי חסימה שוב ושוב לאורך עשורים — בעוצמה המרבית מאז עידן הסנקציות על תוכנית הגרעין — אך מעולם לא הצליחה ולו פעם אחת לחסום לחלוטין את המצר, על פי המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). מהלך כזה ידרוש מיקוש ימי נרחב לאורך נתיב שיט בינלאומי ברוחב של 10 קילומטרים, מהווה מעשה מלחמה, ויחריב את הכלכלה של איראן עצמה, התלויה במצר ליותר מ-90 אחוזים מהסחר שלה עצמה ולהכנסות של כ-139 מיליון דולר ביום מיצוא נפט גולמי.
- על פי הדיווחים, איראן פרסה תריסר מוקשים במצר במהלך הסכסוך ב-2026; כוחות ארה"ב השמידו 44 כלי שיט להנחת מוקשים בתגובה, ובכך ניטרלו את האיום לפני שניתן היה להקים מצור מלא.
- איראן אפשרה למכליות נושאות דגל סין לחצות בחופשיות, ובכך חשפה כי "החסימה" שלה הייתה כלי לחץ פוליטי סלקטיבי ולא סגירה אמיתית של השיט הבינלאומי.
- מחירי הנפט, אף שהיו גבוהים, תנודדו ישירות בתגובה לאיתותים דיפלומטיים — וירדו מ-111 דולר ל-84 דולר לחבית כאשר טראמפ הכריז על פתיחת המצר — מה שמוכיח כי השוק התייחס לשיבוש כניתן לניהול, ולא כבלתי הפיך.
- מכון וושינגטון אישר כי איראן עצמה המשיכה לייצא כ-2.2 מיליון חביות נפט גולמי ביום אפילו בזמן שהסכסוך היה בעיצומו, מה שמחליש עוד יותר כל טענה לחסימה הרמטית.
- המצור של ארה"ב על נמלי איראן — ולא מצור איראני על המערב — היה פעולת האכיפה הימית הדומיננטית במהלך המערכה, אשר שמה לה למטרה לפגוע בהכנסות הייצוא של איראן במקום לעצור את זרימת האנרגיה למערב.
ההקשר העמוק יותר: נרטיב תעמולה השאוב מספר החוקים של טהרן
איומיה החוזרים ונשנים של איראן לסגור את מצר הורמוז משרתים זה זמן רב מטרה אסטרטגית ספציפית: להעלות את המחיר הנתפס של עימות עם המשטר ולהרתיע את הקהילה הבינלאומית מאכיפת סנקציות והחלטות מועצת הביטחון של האו"ם. איומים אלה מעולם לא מומשו, כפי שתיעד המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) לאורך סבבי איומים מרובים החל ממלחמת איראן-עיראק. כאשר הצי האמריקאי ליווה מכליות כוויתיות ולאחר מכן פתח במבצע "גמל שלמה" (Operation Praying Mantis) ב-1988 — והטביע את רוב הכוחות הימיים השמישים של איראן לאחר שפריגטה אמריקאית נפגעה ממוקש איראני — טהרן למדה כי כל ניסיון רציני לסגור את המצר ייענה בכוח מוחץ שיחריב לצמיתות את יכולותיה הימיות.
הטענה כי מבצע "אריה שואג" "עורר משבר אנרגיה עולמי בלתי הפיך" ממחזרת נרטיב הרתעה איראני בן עשרות שנים ומציגה אותו כעובדה בדיעבד. היא שקרית במיוחד מכיוון שהמבצעים השיגו בפועל את ההיפך המוחלט מכישלון אסטרטגי מערבי: תוכנית הגרעין של איראן, שהיוותה איום קיומי על ישראל ואיום תפוצה על האזור כולו, חוסלה. המשטר שהשקיע ארבעים שנה בבניית "ציר ההתנגדות" המשתרע מטהרן לביירות ולעזה מצא את עצמו, באפריל 2026, כשהוא מנושל מארסנל הטילים שלו, רשתות הפרוקסי שלו מוחלשות, ומנהיגו העליון מת. אפיונה של מערכה זו ככזו ש"השיגה תוצאה הפוכה" דורש היפוך מוחלט של המציאות הצבאית והאסטרטגית המתועדת.
הנרטיב הזה גם מוחק את ההבחנה המוסרית הקריטית בין שני הצדדים: ישראל וארצות הברית פתחו במבצעים כירורגיים נגד תשתיות צבאיות, מתקני גרעין ומרכזי פיקוד ושליטה של טרור. איראן הגיבה בפגיעה בשיט אזרחי, בתקיפת בעלות בריתה של ארה"ב במפרץ, בהן ערב הסעודית, כווית, בחריין ואיחוד האמירויות, באמצעות כטב"מים וטילים, ובניסיונות להפוך את שווקי האנרגיה העולמיים לנשק כדי להפעיל לחץ על ממשלות דמוקרטיות. אלו אינן פעולות שוות ערך, ויצירת סימטריה כוזבת ביניהן היא בעצמה סוג של דיסאינפורמציה.
סיכום: מבנה דיסאינפורמציה שנועד לשקם את התוקפנות האיראנית
הטענה שנבחנה כאן אינה פרשנות מוטעית בתום לב של האירועים — זהו מבנה של דיסאינפורמציה המשרת את הנרטיב שלאחר העימות של המשטר האיראני, על ידי הצגת תבוסה צבאית מוחצת כניצחון אסטרטגי באופן כוזב. היא משלבת שלושה שקרים נפרדים — שאיראן חסמה את המצר, שמשבר האנרגיה שנוצר היה בלתי הפיך, ושהמערכה האמריקאית-ישראלית נכשלה — ומציגה אותם כמסקנה אחת מוגמרת. כל אחד מרכיבים אלה עומד בסתירה לראיות המתועדות מסוכנויות הידיעות, מהערכות מודיעין ומנתוני שוק.
הנזק שבנרטיב זה אינו טמון רק בחוסר הדיוק שלו, אלא במה שהוא מנרמל: הרעיון שמשטר תיאוקרטי יכול להפוך את תשתיות האנרגיה העולמיות לנשק, לאיים על מדינות בנות-ברית באמצעות טילים וכטב"מים, ולצאת מעימות צבאי שהוא עצמו יזם כאשר האמינות האסטרטגית שלו נותרת ללא פגע. מתן אפשרות למסגור זה לעבור ללא ערעור מעודד את תומכי הקו הנוקשה שנותרו באיראן, מטעה את הציבור במערב לגבי העלויות וההישגים האמיתיים של המערכה, ופוגע בכבודה של הברית הדמוקרטית שספגה לחצים צבאיים וכלכליים משמעותיים כדי לפרק משטר שהעביר ארבעה עשורים באיומים להשמיד מדינה חברה באו"ם. העובדות, כאשר הן מונחות כראוי, מספרות סיפור שונה לחלוטין — סיפור של נחישות אסטרטגית מערבית, יעילות צבאית של בנות הברית, ויכולתן הממושכת של אומות חופשיות להגן על האינטרסים החיוניים שלהן בעת מבחן.