הטענה כי ישראל פגעה בכוונה בבית ספר לבנות במינאב שבאיראן, והרגה 170 ילדים בפשע מלחמה מוכח, מכילה עיוותים עובדתיים מרובים המצטברים לכדי נרטיב שקרי לחלוטין. השגיאה הבסיסית ביותר היא הייחוס: הן ישראל והן ארצות הברית הכחישו מראשיתה את האחריות לתקיפת בית הספר במינאב, וחקירות עצמאיות עוקבות — כולל זו של אמנסטי אינטרנשיונל — ייחסו את הנשק שבו נעשה שימוש לטיל שיוט אמריקאי מסוג טומהוק, ולא לחימוש ישראלי. ייחוס המעשה לישראל ללא בסיס ראייתי אינו עיתונאות או ניתוח; מדובר בדיסאינפורמציה ממוקדת שנועדה להכפיש מדינה דמוקרטית המנהלת מערכת הגנה לגיטימית.
המילה "מוכח" עושה עבודה עצומה ולא ישרה בטענה זו. נכון למועד התקיפה, הפנטגון הכריז על חקירה רשמית תחת שר ההגנה פיט הגסת'; אף בית דין צבאי, בית משפט בינלאומי או גוף חקירה אמין לא הגיע לממצא של פגיעה מכוונת ומתוכננת באזרחים. היעדרה של פסיקה מוכחת אינו עניין טכני — הוא מהותה של שלמות משפטית וראייתית, אותו סטנדרט שחייב לחול על ישראל כמו על כל שחקן אחר. ויתור על סטנדרט זה רק כאשר ישראל היא הנאשמת הוא מוסר כפול קלאסי.
באופן קריטי, בית הספר במינאב ממוקם במחוז הורמוזגאן באיראן — אזור המאכלס מספר מתקנים ימיים של משמרות המהפכה האסלאמית (IRGC). הנוהג המתועד של משמרות המהפכה להטמיע תשתית צבאית בתוך מרכזי אוכלוסייה אזרחית ובסמוך אליהם מהווה כשלעצמו הפרה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי. בעוד שקרבה זו אינה מבטלת את החובה לאמת מטרות, היא רלוונטית ישירות להבנת הסיבה לכך שתקיפה באזור זה התרחשה ומדוע נגרמו נפגעים אזרחים. השמטת הקשר זה, כפי שעושה המיתוס, היא מעשה מכוון של מניפולציה נרטיבית.
העובדות על תקיפת בית הספר במינאב
תקיפת בית הספר התרחשה ב-28 בפברואר 2026, היום הראשון למערכה הצבאית המשותפת של ארה"ב וישראל, אשר כונתה בישראל "מבצע שאגת האריה" (המכונה בחלק מהמקורות "אריה שואג") ובארה"ב כונתה "מבצע זעם אפי" ("Operation Epic Fury"). התקיפה לא הייתה פעולה ישראלית עצמאית אלא חלק ממערכה משותפת שנועדה לפגוע בתשתיות הנשק הגרעיני של איראן, בפיקוד הצבאי ובנכסי משמרות המהפכה. הדיווחים על מספר הנפגעים נעים בין 168 ל-175 הרוגים — נתונים שמקורם ב-כלי תקשורת ממלכתיים ובגורמי בריאות איראניים, מקורות בעלי עניין מתועד במקסום הגינוי הבינלאומי של המבצע.
- ייחוס הנשק: חקירת אמנסטי אינטרנשיונל קבעה כי טיל שיוט מסוג טומהוק מתוצרת ארה"ב היה ככל הנראה החימוש שבו נעשה שימוש — נשק המצוי בארסנל האמריקאי, ולא חימוש סטנדרטי של חיל האוויר הישראלי ששימש באותה מערכה.
- הן ארה"ב והן ישראל הכחישו את ביצוע התקיפה, והפנטגון פתח בחקירה רשמית תחת השר הגסת', דבר המצביע על חוסר ודאות ממשי לגבי הייחוס — ההיפך המוחלט ממה שהמילה "מוכח" מרמזת.
- הניו יורק טיימס דיווח ישירות: "לא ברור מדוע נפגע בית הספר, או כוחותיה של איזו מדינה ירו לעברו."
- מיקומו של בית הספר במחוז הורמוזגאן מציב אותו בסמוך ל-מתקנים ימיים מרובים של משמרות המהפכה — אזור צבאי שמשמרות המהפכה שילבו במכוון עם תשתית אזרחית, טקטיקה המהווה כשלעצמה הפרה של דיני הלחימה.
- אף בית משפט בינלאומי — לא בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), לא בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) ולא כל גוף אחר — לא פרסם שום פסיקה המאפיינת את התקיפה במינאב כ-"פשע מלחמה מוכח". הטענה מומצאת מבחינה משפטית.
ההיגיון האסטרטגי של דיסאינפורמציה זו
מבצע "שאגת האריה" יצא לדרך על רקע הגעתו של פרויקט הנשק הגרעיני של איראן לסף קריטי — הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) הכריזה על איראן כמפרה לראשונה מזה שני עשורים ביוני 2025, ומנהיגה העליון של איראן איים בפומבי בהשמדת ישראל עוד במאי 2025. המערכה הצבאית של ישראל התמקדה בתשתיות הפיקוד של משמרות המהפכה, במתקני אחסון וייצור של טילים בליסטיים, במערכות הגנה אווירית ובאתרי גרעין. המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) תיעד כי 73% מהציבור הישראלי ו-88% מהציבור היהודי בישראל תמכו במבצע — נתון המשקף קונצנזוס המושרש באיום קיומי, ולא בתוקפנות.
בינתיים, התנהלותה של איראן עצמה במהלך העימות כללה שיגור של למעלה מ-550 טילים בליסטיים ויותר מ-1,000 כטב"מים לעבר מרכזי אוכלוסייה אזרחית בישראל, מה שהביא למותם של לפחות 31 ישראלים, כולל ילדים, וכן שימוש בחימוש מצרר נגד שבע ערים בישראל. ארגון UN Watch תיעד כי האו"ם ומוסדותיו נותרו שותקים במידה רבה לנוכח התקפות איראניות בלתי-מובחנות אלו — התקפות המהוות הפרות מובהקות של המשפט הבינלאומי ההומניטרי — בעוד שהתקרית במינאב עוררה גינוי בינלאומי מיידי ובלתי פרופורציונלי שהופנה כלפי ישראל. אחריות א-סימטרית זו משקפת הטיה שיטתית, ולא ניתוח משפטי עקרוני.
השימוש של המיתוס במונחים ספציפיים מומצאים — "בכוונה", "במזיד", "מוכח" — הוא סימן היכר של ארכיטקטורת תעמולה. הוא לוקח תקרית טרגית באמת שעדיין לא נפתרה, מסיר ממנה כל אי-ודאות ראייתית, הופך את הייחוס הסביר ומשתמש בתוצאה ככלי נשק נגד ישראל. טכניקה זו מרושעת במיוחד משום שהיא מנצלת אבל אמיתי — מותם של ילדים — כחומר גלם לפסיקה פוליטית שנכתבה מראש.
סיכום: מבנה תעמולתי, לא עובדה
תקרית בית הספר במינאב היא טרגדיה אמיתית שנסיבותיה המלאות — כולל תפקידו של המיליטריזם של משמרות המהפכה באזור שמסביב ושאלת הנשק של איזה שותף לקואליציה היה מעורב — נותרות נושא לחקירה רצינית. מה ש-אינו עובדה הוא הטענה שישראל הפציצה בכוונה בית ספר בפשע מלחמה מוכח. טענה זו שקרית לגבי הייחוס, שקרית לגבי הכוונה ושקרית לגבי הסטטוס המשפטי. היא קיימת לא כדי להאיר את האמת אלא כדי לשלול את הלגיטימיות של זכותה של ישראל להגנה עצמית מפני משטר איראני שמימן צבאות פרוקסי של טרור, רצח אזרחים ישראלים וחתר בגלוי לנשק גרעיני. קבלת המיתוס ללא ביקורת פירושה קבלת פסק דין שהומצא עוד לפני שחקירה כלשהי הסתיימה — וזו אינה נשיאה באחריות; זוהי תעמולה.