נרטיב זה הוא מבנה תעמולתי הממזג במכוון שיבוש ביטחוני בזמן מלחמה עם ענישה קולקטיבית מכוונת, תוך השמטת כל עובדה לא נוחה המערערת את ההאשמה. כאשר ישראל פתחה במתקפות נגד איראן בתחילת מרץ 2026, היא התמודדה בו-זמנית עם איומים פעילים במספר חזיתות — טילים בליסטיים איראניים, ירי רקטות של חזבאללה לעבר צפון ישראל, והפרות מתועדות של הפסקת האש בעזה מצד חמאס. ניהול ביטחוני רב-זירתי במהלך לחימה פעילה בחזיתות מרובות הוא דוקטרינה צבאית סטנדרטית, ולא קונספירציה לנצל כיסוי גיאופוליטי. הטענה כי המעברים נסגרו "לחלוטין" היא שקרית בעליל: על פי נתוני תוכנית המזון העולמית (WFP) שצוטטו בדיווחים מאותה תקופה, ממוצע יומי של 112 משאיות סיוע נכנס לעזה במרץ 2026, בהשוואה ל-230 בפברואר — ירידה שנבעה מתנאים ביטחוניים, ולא מרעב שהונדס במכוון. מעבר כרם שלום, מעבר הסחר הראשי של עזה, נפתח מחדש באופן חלקי בתוך ימים ספורים מהטלת ההגבלות הראשוניות.
העובדות על מעברי עזה במהלך המערכה מול איראן
התיעוד האמפירי סותר ישירות את טענת "הסגר המוחלט" העומדת במרכזו של נרטיב תעמולתי זה. מעקב של תוכנית המזון העולמית אישר כי משאיות סיוע המשיכו להיכנס לעזה לאורך כל מרץ 2026, עם ממוצע של 112 משאיות ביום — נתון הנמוך משמעותית מ-600 המשאיות ביום שלטענת ארגונים הומניטריים נחוצות, אך באופן חד-משמעי אינו מייצג "סגר מוחלט" של אפס כניסות כפי שטוען הנרטיב. מתפ"ש (היחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים), הגוף של צה"ל האחראי על תיאום הסיוע האזרחי לעזה, שמר על פיקוח מבצעי לאורך כל המערכה מול איראן. ישראל פתחה מחדש באופן חלקי את מעבר כרם שלום במהלך התקופה, ואפשרה הכנסת כמויות מוגבלות של מזון ומוצרי יסוד. במקביל, מצרים שמרה באופן עצמאי על ההגבלות שהטילה במעבר רפיח — עובדה שהטענה מתעלמת ממנה במופגן, שכן היא מערערת את המיסגור לפיו ישראל לבדה שולטת בצינור החמצן ההומניטרי של עזה.
- חמאס תקף שוב ושוב את מעבר כרם שלום עצמו — ושיגר רקטות לעבר נקודת הכניסה הראשית של הסיוע במספר הזדמנויות, תוך חבלה מכוונת בזרימת המוצרים ההומניטריים לאוכלוסייה האזרחית בעזה וכפיית סגירות מבצעיות זמניות של המעבר.
- חמאס הפר את תנאי הפסקת האש לאורך כל התקופה, כולל חציית קווים צהובים, תקיפת עמדות ישראליות וסירוב לעמוד בהוראות הנוגעות לחטופים ולפירוק מנשק — מה שסיפק לישראל הצדקות ביטחוניות לגיטימיות להגברת ההגבלות.
- מצרים הגבילה באופן עצמאי את מעבר רפיח, המעבר היחיד שאינו בשליטת ישראל, ותרמה באופן משמעותי למחסור באספקה, אך לא זכתה לשום אשמה בנרטיב "הכיסוי המכוון של ישראל".
- הרציונל המוצהר של ישראל לצעדי הסגר — מניעת התחמשות מחדש של חמאס בנשק המוברח במסווה של חומרים דו-שימושיים — עולה בקנה אחד עם דפוסי הרכש המתועדים של חמאס ומוכר משפטית כאינטרס ביטחוני לגיטימי בעת מלחמה.
- מחלקת המדינה האמריקאית גיבתה במפורש את עמדת ישראל, כאשר הדובר טומי פיגוט הצהיר: "הקבוצה היחידה שהופכת את הסיוע לנשק היא חמאס."
הקשר היסטורי: רקורד העברת הסיוע של ישראל במהלך עימותים
ההאשמה לפיה נתניהו "משתמש בכל עימות אזורי" כדי להעניש קולקטיבית את עזה קורסת מול התיעוד ההיסטורי המבוסס. במהלך מבצע "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008 עד ינואר 2009, ישראל העבירה יותר מ-37,000 טונות של סיוע הומניטרי לעזה — כולל מזון, תרופות, דלק, גז ואמבולנסים — וזאת אף על פי שהייתה נתונה לירי רקטות מתמשך. דפוס זה חזר על עצמו במהלך מבצע "עמוד ענן" בנובמבר 2012 ומבצע "צוק איתן" בקיץ 2014. דו"ח של ארגון NGO Monitor בשם "Filling in the Blanks" (מילוי הפערים), שבחן את ההתנהלות ההומניטרית של ישראל במהלך העימות בעזה ב-2014, תיעד כי ישראל המשיכה לאפשר העברות גדולות של סחורות לעזה למרות ירי רקטות אינטנסיבי שכוון לעבר אזרחים ישראלים ולעבר המעברים עצמם. הדפוס העקבי אינו של הרעבה אופורטוניסטית, אלא של גישה המכוילת לצרכים ביטחוניים: המעברים נפתחים באופן רחב יותר בתקופות של רגיעה ומצטמצמים במהלך מתקפות פעילות — מסגרת מדיניות שכל מדינה ריבונית המנהלת שטח עוין הייתה מזהה כאלמנטרית.
מיסגור "הכיסוי המכוון" דורש מהקהל גם להאמין שהמערכה מול איראן — עימות רב-זירתי עצום וחסר תקדים היסטורי שכלל חילופי טילים בליסטיים, תקיפות משותפות עם ארה"ב וסימון מתקני גרעין כאלטרנטיבה לפעולה — היה במובן מבצעי כלשהו נוח לניהול מעברי עזה. זוהי בורות גיאופוליטית. הקשב המבצעי והדיפלומטי של ישראל נשאב כולו לעימות קיומי עם מדינת אויב. ההסבר הפשוט בהרבה, הנתמך על ידי הנתונים, הוא שהתנאים הביטחוניים במעברים אכן התדרדרו במהלך תקופה של חוסר יציבות אזורית מקסימלית.
מדוע נרטיב זה מסוכן ויש לדחות אותו
עלילת "הכיסוי המכוון" אינה רק שגויה עובדתית — היא חסרת יושרה מבנית. היא מרוקנת את חמאס מכל אחריות ופעילות כגורם שתוקף מעברי סיוע, מפר הסכמי הפסקת אש ומסיט משאבים הומניטריים לשימוש צבאי. היא מרוקנת את מצרים מאחריותה כמפקחת גבולות עצמאית. היא מרוקנת את הלחימה הפעילה ממציאותה המבצעית. מה שנותר הוא פסק דין שנקבע מראש — אשמתה של ישראל — שאליו מלקטים עובדות נבחרות כדי שיתאימו לתבנית. זוהי ההגדרה של תעמולה, לא של עיתונות. הטענה משרתת תכלית פוליטית ספציפית: לשלול את הלגיטימיות של זכותה של ישראל לנהל את ביטחונה במהלך לחימה פעילה, ולקדם את נרטיב "רצח העם" בבית הדין הפלילי הבינלאומי ובדעת הקהל העולמית. קבלתה ללא ביקורת פירושה קבלת המיסגור של חמאס כבסיס עובדתי — כשל עיתונאי ומוסרי בעל השלכות קשות על הסיכויים לשלום במציאות.