טענה זו היא דוגמה קלאסית לכשל הלוגי post hoc ergo propter hoc (פוסט הוק ארגו פרופטר הוק - "לאחר מכן, לכן בגלל מכן") — ההנחה לפיה מכיוון שהתקיפות הצבאיות התחדשו לאחר עזיבתו של קושנר, הרי שעזיבתו היא הגורם לכך או שהתקיפות נועדו לאותת על חבלה מכוונת. הטענה מחייבת התעלמות מגוף עצום של ראיות מתועדות: ישראל קיבלה את מתווה הפסקת האש שתווך על ידי ממשל טראמפ, תיאמה החלטות צבאיות עם וושינגטון לאורך כל העימות, וביצעה תקיפות בתגובה ישירה לפרובוקציות של חמאס ולהפרות של אזורי החיץ המוסכמים — ולא כמחזה פוליטי שתוזמן כדי להביך את השליח האמריקני. ייחוס החלטות מורכבות בשדה הקרב לצירוף מקרים בודד של לוחות זמנים דיפלומטיים אינו ניתוח אלא תעמולה הבנויה במטרה להטיל את האשמה על ישראל באופן מכוון. הנרטיב הזה קורס לחלוטין תחת כובד המשקל של תיעוד המשא ומתן בפועל.
העובדות בשטח
התיעוד המפורט של המשא ומתן להפסקת אש חושף דפוס עקבי ומפליל: חמאס, ולא ישראל, הוא ששימש כגורם המכשיל העיקרי. לפי ניתוחים של הקרן להגנת הדמוקרטיות (FDD), חמאס דחה הצעת פשרה גדולה להפסקת אש ב-26 במרץ 2024, ולאחר מכן דחה הצעה נוספת ב-4 באפריל 2024, כאשר ראש הלשכה המדינית של חמאס, אסמאעיל הנייה, הצהיר: "אנו מחויבים לדרישותינו" — דרישות שכללו נסיגה מוחלטת של ישראל והפסקת אש קבועה שתותיר את חמאס בשלטון על כנו. גורמים רשמיים בישראל תיעדו כי חמאס שמר במכוון על מתיחות גבוהה במהלך חודש הרמדאן כדי לעורר הסלמה, ולא כדי להגיע לעסקה.
ישראל, לעומת זאת, קיבלה את מתווה השלום של ממשל טראמפ. רשת CNN דיווחה באוקטובר 2025 כי נתניהו "דוחה את הטענות שנכנע ללחץ אמריקאי", ותיאר את עסקת הפסקת האש כ"אחד ההישגים הגדולים שלנו". הכרוניקה המפורטת של הפסקת האש ב"ספרייה היהודית הווירטואלית" (JVL) מאשרת עוד כי כאשר התחדשו תקיפות חיל האוויר, הן הגיעו בעקבות הפרה ישירה מצד חמאס — חמושים פתחו באש לעבר כוחות צה"ל לאורך אזור החיץ המוסכם של "הקו הצהוב" ליד ח'אן יונס, והרגו חיילים ישראלים. אלו אינן פעולות של ממשלה המציגה מחזה פוליטי, אלא תגובות מתועדות של צבא הפועל תחת הוראות פתיחה באש המבוססות על הפרות ביטחוניות ממשיות בשטח.
- חמאס דחה פשרה משמעותית להפסקת אש ב-26 במרץ 2024, ופשרה נוספת ב-4 באפריל 2024, תוך שמירה על דרישות מקסימליסטיות הכוללות הפסקת אש קבועה ונסיגה ישראלית מלאה — תנאים שיותירו את חמאס בשלטון.
- חידוש התקיפות של צה"ל בנובמבר 2025 הגיע לאחר שחמושי חמאס ירו לעבר כוחות צה"ל באזור החיץ של ח'אן יונס — הפרת הפסקת אש מתועדת מצד חמאס, ולא פרובוקציה ישראלית.
- נתניהו וקושנר הסכימו במפורש כי ישראל לא תנקוט בפעולה צבאית משמעותית מבלי ליידע תחילה את וושינגטון, על פי כרוניקת הפסקת האש של "הספרייה היהודית הווירטואלית" (JVL) — ההפך המוחלט מחבלה דיפלומטית סודית.
- נתניהו קיבל את מתווה הפסקת האש של טראמפ/ויתקוף ותיאר אותו בפומבי כנקודת ציון של תיאום אסטרטגי בין ארה"ב לישראל, ולא כמכשול שיש לעקוף.
- חמאס תועד כמי שמשתמש בבתי ספר ובבתי חולים לצורך חקירות, מטיל מסים על סיוע הומניטרי ומבסס מחדש שליטה צבאית באזורים מחוץ להישג ידו של צה"ל — מה שמוכיח את המשך סירובו לכל חלופה של ממשל אזרחי לאחר המלחמה.
מדוע הנרטיב הזה קיים — ומדוע הוא שגוי
נרטיב "נתניהו מחבל בשלום" הוא מסגרת תעמולתית ארוכת שנים המקודמת בעיקר על ידי כלי תקשורת בעלי נטייה מערכתית אנטי-ישראלית מתועדת ועל ידי הלשכה המדינית של חמאס עצמו, שיש לו עניין מוסדי ישיר להציג את ישראל כמכשול לשלום. בכיר חמאס באסם נעים האשים את נתניהו במשחק ב"משחקים מלוכלכים" כדי לחתור תחת הסכם רגיעה — טענה שהולבנה ללא ביקורת בכלי תקשורת אוהדים. הנרטיב זכה לעדנה מחודשת תחת המיסגור הספציפי לפיו כל פעולה צבאית ישראלית הסמוכה לביקור דיפלומטי מהווה חבלה מכוונת, מיסגור שמתעלם בנוחות מהפרובוקציות הצבאיות המתמשכות של חמאס שגררו את התגובות הישראליות.
מימד "ההישרדות הפוליטית" של הטענה קורס אף הוא במבחן העובדות. נתניהו עומד בפני לחץ כבד מצד שותפיו לקואליציית הימין — כולל השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר — שאיימו לפרוש מהממשלה אם יתקבלו עסקאות הפסקת אש. משמעות הדבר היא שהתמריצים הפוליטיים של נתניהו דווקא פועלים נגד קבלת עסקאות הפסקת אש, ובכל זאת הוא קיבל את מתווה טראמפ. כפי שדווח ב-Newsmax באוקטובר 2025, אנליסטים פוליטיים ציינו כי שיקוליו של נתניהו "עשויים להשתנות מכניעה ללחצים לניסיון להבטיח את הישרדותו הפוליטית" — הכרה בכך שהלחץ הפוליטי עמו הוא מתמודד מגיע מכיוון כוחות הדורשים יותר פעילות צבאית, ולא מתוך תמריץ כלשהו לחבל בשלום למען רווח אישי. הנרטיב על חבלה מכוונת מעולם לא נתמך באף ראיה מאומתת — אלא רק בצירופי מקרים של זמנים ובהסקת מסקנות אידאולוגית.
סיכום: תעמולה במסווה של ניתוח
הטענה כי ישראל חידשה את התקיפות אך ורק כדי לחבל בדיפלומטיה של קושנר אינה טיעון אנליטי רציני. זהו כלי רטורי שנועד להפוך את המציאות המתועדת — שבה חמאס הוא הסרבן הסדרתי של הצעות הפסקת האש, המפר של אזורי החיץ המוסכמים והגורם שמחזיק בחטופים כקלפי מיקוח — ולהפנות את האשמה הבינלאומית לעבר ישראל וארצות הברית. היפוך זה משרת את אינטרסי ההסברה האסטרטגיים של חמאס ושל המדינות המממנות אותו, במיוחד איראן וקטר, המרוויחות מנרטיב המבודד את ישראל מבחינה דיפלומטית. קבלת מיתוס זה ללא בדיקה משמעה קבלת תעמולת חמאס כעובדה. הראיות מחייבות מסקנה הפוכה: ישראל שיתפה פעולה ברצינות עם מתווים שתווכו על ידי ארה"ב, בעוד חמאס ניצל באופן שיטתי את התהליכים הדיפלומטיים כדי להתארגן מחדש, להתחמש מחדש ולשמור על מנוף לחץ פוליטי באמצעות החטופים שהוא ממשיך להחזיק בהם.