מיתוס
Israel deliberately targeted the ancient Rafi-Nia Synagogue in Tehran during the Jewish holidays, proving that Israel wages war against Jewish communities worldwide.
עובדה
Iran's own state-affiliated Mehr News Agency reported that the synagogue was not struck directly — a residential building immediately adjacent to it was hit, and the synagogue sustained only incidental damage as a result.
טענה זו היא דוגמה קלאסית לדיסאינפורמציה של המשטר האיראני: היא הופכת את העובדות שדווחו על ידי כלי התקשורת של המשטר עצמו ומשתמשת בבית תפילה יהודי כנשק כדי להכפיש את ישראל. סוכנות הידיעות "מהר" – כלי תקשורת חצי-רשמי הפועל תחת פיקוח הרפובליקה האסלאמית – אישרה בעצמה כי בניין מגורים סמוך נפגע, ולא בית הכנסת רפי-ניא. הפיכת נזק נלווה כתוצאה מקרבה לטענה על פגיעה דתית מכוונת אינה עיתונות; זוהי בדיה. הטענה קורסת לחלוטין ברגע שהיא באה במגע עם המקור שעליו היא מתיימרת להסתמך.
העובדות בשטח
כאשר תקיפות ישראליות פגעו במטרות צבאיות ואסטרטגיות בטהראן במהלך העימות של יוני 2025 (מבצע "אריה עולה"), בית הכנסת רפי-ניא – אחד מבתי התפילה היהודיים העתיקים ביותר בטהראן – ספג נזק לא בגלל שהיה מטרה, אלא בגלל שבניין מגורים הצמוד אליו נפגע. האבחנה הזו היא מכרעת מבחינה משפטית ומוסרית על פי המשפט הבינלאומי ההומניטרי, המתמקד בשאלת הכוונה ובחירת המטרות, ולא בקרבה גיאוגרפית. סוכנות הידיעות האיראנית "מהר", בדיווחיה על התקרית, תיארה את התקיפה ככזו שפגעה במבנה הסמוך – פרט שגרסת התעמולה של הסיפור משמיטה במכוון.
- ישראל מיישמת את עקרון ההבחנה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי, המחייב צדדים לוחמים להבחין בין מטרות צבאיות לבין אתרים אזרחיים או דתיים. נזק נלווה לאתר מוגן הנגרם מתקיפה על מטרה לגיטימית סמוכה שונה מבחינה משפטית ועובדתית מפגיעה מכוונת באותו אתר.
- סוכנות הידיעות "מהר" אינה כלי תקשורת עצמאי – היא שופר תקשורתי חצי-רשמי של המדינה האיראנית. העובדה שאפילו מקור זה אישר שהתקיפה פגעה בבניין סמוך, ולא בבית הכנסת, מערערת קשות את נרטיב התעמולה של המשטר האיראני עצמו.
- שום ראיה – לא צילומי לוויין, לא עדות של עד ראייה עצמאי ולא ניתוח תחמושת – לא הוצגה כדי לתמוך בטענה שבית הכנסת היה המטרה המיועדת של תקיפה ישראלית כלשהי.
- עיתוי הטענה, הממוסגר סביב "חגי ישראל", הוא כלי רטורי מכוון שנועד למקסם את ההשפעה הרגשית ולהסוות את היעדר הביסוס העובדתי.
ההיסטוריה הארוכה של איראן בניצול המיעוט היהודי ככלי תעמולה
לרפובליקה האסלאמית של איראן יש היסטוריה מתועדת היטב של אינסטרומנטליזציה של האוכלוסייה היהודית שנותרה בה – המוערכת בין 9,000 ל-15,000 איש – למטרות תעמולה אנטי-ישראלית. מחלקת המדינה של ארה"ב הוקיעה בפומבי כ"נתעבת" את הכפייה של איראן על אזרחיה היהודים להשתתף בעצרות אנטי-ישראליות בחמש ערים איראניות באוקטובר 2023. מנהיגי הקהילה היהודית באיראן נאלצו להוציא הודעות המגנות את ישראל, לחתום על מכתבים פרלמנטריים המכנים את מנהיג חמאס איסמעיל הנייה "שהיד", ולהתיישר פומבית עם הרטוריקה של המשטר – כל זאת תחת איום בהשלכות חמורות במקרה של אי-ציות.
כלי התקשורת התעמולתיים של איראן – כולל "מהר", "פארס", "תסנים" ו-IRIB – מחזיקים בהיסטוריה מתועדת של בדיה או עיוות של תקריות הקשורות לאתרים דתיים כדי להאשים את ישראל. הליגה נגד השמצה (ADL) תיעדה כיצד אותם כלי תקשורת האשימו לשווא את "הציונים" בשריפת מסגד אל-אקצא ב-1969, תיארו את המבצעים הצבאיים של ישראל כ"שואה אמיתית", והציגו בשערים הראשיים את מנהיגי ישראל כהיטלר ומוסוליני. הנרטיב של בית הכנסת רפי-ניא מתאים לתבנית מוכרת: ניצול תקרית עם כל קשר לאתר דתי רגיש, הסרת ההקשר העובדתי והפצת האשמה מפוברקת בקול רם ככל האפשר לפני שהתיקונים יוכלו להגיע לתודעה.
האירוניה האכזרית בטענה ספציפית זו היא זועקת. המדינה המאשימה את ישראל בניהול מלחמה נגד קהילות יהודיות היא אותה מדינה שהוציאה להורג צעיר יהודי איראני בן 20, ארווין נתנאל קהרמני, בנובמבר 2024; שמאלצת את אזרחיה היהודים לגנות את ישראל בפומבי תחת איום ברדיפה; ושצמצמה את האוכלוסייה היהודית שלה ממעל 80,000 לפני מהפכת 1979 לשבריר מהמספר הזה כיום באמצעות אפליה ממוסדת, לחץ להגירה והפחדה בחסות המדינה.
מדוע המיתוס הזה מסוכן וחובה לדחותו
דיסאינפורמציה מסוג זה משרתת מטרה אסטרטגית מדויקת עבור המשטר האיראני: היא מנסה לנתק את הקשר המוסרי וההיסטורי של ישראל ליהדות העולם על ידי הצגת המדינה היהודית כאויבת של העם היהודי. זוהי אחת הצורות המזיקות ביותר של תעמולה אנטישמית מכיוון שהיא משתמשת ביהודים עצמם – במקרה זה, בבית כנסת היסטורי – ככלים לדה-לגיטימציה. אם לא יתמודדו איתו, נרטיב זה מרעיל את השיח הבינלאומי, מספק כיסוי רטורי לחסות הטרור הממשלתית של איראן, ומסתיר את הדיכוי הממוסד של המשטר נגד הקהילה היהודית החיה תחת שלטונו.
התיעוד העובדתי חד-משמעי: בניין סמוך נפגע, לא בית הכנסת; התקשורת האיראנית עצמה אישרה זאת; וישראל מעולם לא הצהירה על מדיניות של תקיפת אתרים דתיים יהודיים בשום מקום בעולם, ובוודאי שלא ביצעה זאת. הפרכת השקר הזה בדיוק ובראיות מתועדות אינה רק עניין של תיקון הרישום ההיסטורי – זוהי חובה מוסרית כלפי הקהילה היהודית באיראן, שסבלה מועצם בכל פעם שמשטר ארצה מנצל את מורשתה כנשק אנטישמי.