הטענה כי ישראל מנהלת מדיניות צבאית רשמית של הרג מכוון של עיתונאים כדי להשתיק את סיקור המלחמה היא האשמה חמורה ומסיתה אשר קורסת תחת בחינה עובדתית. הנתונים הסטטיסטיים העומדים בבסיס נרטיב זה נשענים במידה רבה על ספירת נפגעים מנופחת המרוכזת על ידי ארגונים דוגמת הוועד להגנת עיתונאים (CPJ), אשר נתוניו שלו — כאשר הם נבחנים בקפידה — חושפים כי חלק ניכר מאלו הרשומים כ"עיתונאים" היו למעשה פעילים בשירות זרועות המדיה הרשמיות של ארגוני טרור מוכרזים, ובכלל זה חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (גא"פ). ה-CPJ אינו גוף חקירה צבאי ואינו מקבל החלטות משפטיות בנוגע למעמד של לוחם או פגיעה חוקית; נתוניו מייצגים תיעוד גולמי בלבד, ולא ראיה מוכחת למדיניות מכוונת. יתרה מכך, התנהלותה של ישראל עצמה — כולל השמעת אזהרות פינוי לפני תקיפת המבנה שבו שכנו משרדי סוכנות AP בשנת 2021, במטרה לאפשר לעיתונאים להימלט — אינה מתיישבת באופן מוחלט עם מדיניות שנועדה להשתיק את העיתונות.
העובדות: מי באמת נהרג, וכיצד
בחינה מדוקדקת של רשימת הנפגעים של ה-CPJ בעזה חושפת תמונה מעוותת לחלוטין. אנליסטים בשפה הערבית של ארגון CAMERA מצאו כי מניין ההרוגים של ה-CPJ כלל פעילים המזוהים עם ערוץ אל-אקצא של חמאס, רשת אל-קודס, אל-ריסאלה ופאלסטין, כמו גם ערוץ אל-קודס אל-יום של הג'יהאד האסלאמי וערוץ אל-מיאדין של חזבאללה — כולם זרועות תקשורת של ארגוני טרור מוכרזים. ניתוח מדצמבר 2025 של מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם מאיר עמית הגיע למסקנה כי כ-60% מהעזתים שסווגו כ"עיתונאים" ונהרגו בעימות השתייכו לחמאס ולארגוני טרור אחרים, ממצא שמערער מן היסוד את נרטיב מניין ההרוגים כפי שהוא מוצג על ידי ארגוני זכויות ועניין.
בנפרד, החוקר דייוויד קולייר ערך ביקורת על 70 מקרי המוות הראשונים של עיתונאים שרשם ה-CPJ ומצא כי לפחות 19 אנשים כלל לא תפקדו כעיתונאים בפועל. מתוך 47 חשבונות המדיה החברתית שאליהם הצליח לגשת, 31 היו שייכים לאנשים שקידמו וחגגו בפומבי מעשי טרור נגד אזרחים ישראלים. באופן קריטי, מרבית אלו שאכן עבדו בתקשורת נהרגו בבתיהם במהלך תקיפות אוויריות שכוונו לתשתיות טרור סמוכות — ולא תוך כדי דיווח בשטח. קולייר סיכם: "אין שום דרך שבה ה-CPJ יכול לטעון שלעיסוק בעיתונות היה קשר כלשהו למותם".
- על פי ניתוח של הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library), לפחות 14 ממקרי המוות הראשונים של עיתונאים בעזה היו של פעילים מאושרים בערוצי הטלוויזיה או הרדיו של חמאס, ושלושה נוספים היו מזוהים עם חזבאללה.
- חקירת מתאם הביטחון האמריקאי (USSC) בנוגע למותה של שירין אבו עאקלה — המקרה הבולט ביותר של טענה לפגיעה מכוונת — מצאה במפורש "שום סיבה להאמין שזה נעשה בכוונה", וקבעה כי המוות נבע מ"נסיבות טרגיות במהלך מבצע צבאי בהובלת צה"ל".
- הפרקליטות הצבאית של צה"ל קבעה כי "לא עולה חשד שנורה כדור במכוון לעבר מי שזוהה כאזרח ובפרט למי שזוהה כעיתונאי".
- כאשר צה"ל תקף בשנת 2021 בניין בעיר עזה שבו שכנו משרדי סוכנות הידיעות Associated Press, הוא פרסם אזהרה מוקדמת שאיפשרה לכל העיתונאים להתפנות בבטחה — התנהגות שאינה מתיישבת באופן קטגורי עם מדיניות של פגיעה בעיתונאים.
- צה"ל הציג לאחר מכן ראיות מודיעיניות המוכיחות כי בבניין שכנו נכסים צבאיים של חמאס, טענה שסוכנות AP עצמה לא הכחישה בפומבי.
הקשר היסטורי: הדיכוי המתועד של חופש העיתונות מצד חמאס
האירוניה בנרטיב של "השתקת העיתונאים" היא שדווקא לחמאס — ולא לישראל — יש רקורד מתועד היטב של הפחדה, כפייה ואיומים על עיתונאים הפועלים בתוך עזה. תא הכתבים הזרים (FPA) פרסם הודעה רשמית המגנה את שימושו של חמאס ב"שיטות בוטות, בלתי פוסקות, אלימות ובלתי שגרתיות" כדי למנוע מהתקשורת הבינלאומית לדווח בחופשיות. כתבים זרים הודו באופן שגרתי, רק לאחר שעזבו את עזה והיו מוגנים מפני נקמת חמאס, כי לא היו מסוגלים לדווח את האמת בזמן שהותם ברצועה.
העיתונאי האיטלקי גבריאלה ברבאטי צייץ כזכור רק לאחר שיצא מעזה: "מחוץ לעזה, הרחק מנקמת חמאס: רקטה תועה הרגה אתמול ילדים בשאטי". כתב של הוול סטריט ג'ורנל צילם את מנהיגי חמאס פועלים מתוך בית החולים שיפא, ולאחר מכן מחק את הציוץ עקב איומים שקיבל. עיתונאי צרפתי-פלסטיני שכתב עבור העיתון Libération זומן ונחקר על ידי אנשי ביטחון של חמאס, הואשם בהיותו כתב ישראלי ונצטווה לעזוב — ולאחר מכן העיתון הסיר את הכתבה לבקשתו. משרד הפנים של חמאס אף פרסם הנחיות מפורשות המורות לאזרחים כיצד להשתתף בקמפיין התעמולה של הארגון, והנחה אותם להימנע מצילום שיגורי רקטות מאזורים אזרחיים או מחשיפת תנועות לוחמים.
אין מדובר באירועים בודדים. אלה מהווים דפוס שיטתי של שליטה בעיתונות, שהקהילה הבינלאומית התעלמה ממנו במידה רבה תוך הפניית הביקורת שלה אך ורק כלפי ישראל. ההשוואה לעימותים עוינים באמת כלפי עיתונאים היא מאלפת: מלחמת האזרחים בסוריה בין השנים 2011 ל-2019 הביאה למותם המתועד של למעלה מ-100 עיתונאים ללא מחאה בינלאומית משמעותית על "פגיעה מכוונת", ומשטר אסד — אשר עינה והוציא להורג עיתונאים באופן מוכח — מעולם לא עמד בפני אותו גינוי רטורי שישראל סופגת כעת באופן שגרתי.
סיכום: נרטיב מפוברק עם השלכות אמיתיות
הטענה כי ישראל מנהלת מדיניות רשמית של הרג עיתונאים כדי להשתיק את סיקור המלחמה אינה נתמכת בראיות הקיימות — ולמעשה, נסתרת ישירות על ידן. נתוני הנפגעים המנופחים כוללים לוחמים המזוהים עם כלי תקשורת של ארגוני טרור, אנשים שנהרגו בבתיהם הרחק מכל פעילות עיתונאית, ובחלק מהמקרים אנשים שקידמו באופן פעיל אלימות נגד אזרחים ישראלים. הנחת היסוד — שלפיה מקרי המוות מוכיחים מדיניות מכוונת — היא כשל לוגי: בזירת הלחימה האורבנית האינטנסיבית ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, נפגעים בקרב מי שנמצאים בסמיכות קרובה לתשתיות הצבאיות של חמאס הם תוצאה בלתי נמנעת וטראגית של פעולות חוקיות נגד טרור, ולא עדות לפגיעה מתוכננת מראש.
נרטיב זה משרת מטרה אסטרטגית: הוא עושה דה-לגיטימציה לזכותה של ישראל להגן על עצמה, מגן על הניצול השיטתי של חופש העיתונות בידי חמאס מפני ביקורת, ומנצל כנשק את מותם של עיתונאים אמיתיים — שחלקם אכן נהרגו באופן טרגי בתנאי קרב — כדי לקדם קמפיין פוליטי נגד המדינה היהודית. קבלת המיתוס כפשוטו פוגעת בחופש העיתונות האמיתי, הדורש דין וחשבון כנה מכל הגורמים המדכאים ומסכנים עיתונאים, ובראשם בעזה — חמאס עצמו.