טענה זו היא בדיה מורכבת שנועדה להשיג שתי מטרות תעמולתיות בו-זמנית: דה-לגיטימציה רטרואקטיבית של הפסקת האש של אוקטובר 2025 כהונאה, ושימור נרטיב רצח העם נגד ישראל, שאינו נתמך מבחינה משפטית ועובדתית. שתי המטרות קורסות תחת בדיקה קפדנית. הפסקת האש ב-10 באוקטובר 2025 הייתה הישג דיפלומטי מהותי בתיווך ממשל טראמפ, שהפעיל שעון בן 72 שעות לשחרור בני ערובה, החל בנסיגה שלבית של צה"ל מעזה ופתח מחדש את מעבר רפיח בליווי מצרי. כינוי ההסכם כ'מעולם לא היה אמיתי' מתעלם מהתנאים המוחשיים והניתנים לאימות שהוסכמו בפומבי, הוכרזו ויושמו בחלקם על ידי כל הצדדים – כולל היענותו החלקית של חמאס עצמו לשלבי שחרור בני הערובה.
ההאשמה המרכזית – לפיה למעלה מ-1,100 פלסטינים 'נטבחו בכוונה תחילה' ב-'תקיפות ממוקדות על אוהלים אזרחיים ובתי חולים' – מערבבת בין נתון נפגעים גולמי שמקורו בדיווחי משרד הבריאות שבשליטת חמאס לבין הרף המשפטי הנדרש להוכחת טבח מכוון. מניין נפגעים, גם אם הוא מדויק, אינו קובע כוונה. כל מוות באזור לחימה הוא טרגי, אך המשפט ההומניטרי הבינלאומי דורש הוכחה לכוונה ספציפית להרוג אזרחים בתור אזרחים – ולא לוחמים המוטמעים בתוכם, או נזק היקפי במהלך מבצעים צבאיים חוקיים. שום סמכות משפטית מהימנה לא הציגה ראיות כאלה המבססות 'טבח מכוון' ישראלי באזרחים בתקופה שלאחר הפסקת האש.
כאשר ישראל ביצעה תקיפות לאחר הפסקת האש – בעיקר חיסולו של בכיר חמאס סעד בדצמבר 2025 – גורמים רשמיים בישראל הבהירו במפורש כי היעד פעל להתחמשות מחדש תוך הפרה של תנאי הפירוז של הפסקת האש, במקום לציית להם. אפילו הבית הלבן, שנזף בפומבי בישראל על תקיפה זו, היה מוטרד מהנראות של הציות להפסקת האש, ולא מביסוס דפוס של רצח עם. עצם פעולת הנזיפה של הממשל האמריקני בישראל מוכיחה כי וושינגטון עקבה באופן פעיל ואכפה את תנאי הפסקת האש – ההיפך הגמור מהסכם ש'מעולם לא היה אמיתי'.
האשמת רצח העם עצמה קורסת כבר ברמה המשפטית הבסיסית ביותר. אמנת המניעה והענישה של פשע רצח עם משנת 1948 מגדירה רצח עם כמעשים שבוצעו מתוך כוונה מיוחדת (dolus specialis) – הכוונה להשמיד, כולה או חלקה, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית באשר היא קבוצה. ישראל מעולם לא ביטאה, הדגימה או נמצאה בהליך שיפוטי כבעלת כוונה כזו. מטרתה המוצהרת והעקבית מבחינה מבצעית לאורך המערכה בעזה הייתה השמדת חמאס כארגון צבאי טרוריסטי – מטרה שזכתה לתמיכת ארה"ב, האיחוד האירופי, בריטניה והליגה הערבית. חמאס, לעומת זאת, מחויב חוקתית באמנת היסוד שלו להשמדת העם היהודי.
העובדות על הפסקת האש של אוקטובר 2025 והתקופה שאחריה
הפסקת האש שנכנסה לתוקף ב-10 באוקטובר 2025 הייתה תוצר של חודשים של תיווך בהובלת ארה"ב, וכללה התחייבויות מוגדרות ושלביות הן עבור ישראל והן עבור חמאס. דובר צה"ל תיאר בפומבי את הפסקת האש כ-'רגע מרגש' עבור ישראל כולה – רחוק מאוד מסגנון דיבור של ממשלה המבצעת תרמית ככיסוי להפרות. התנאים כללו אבני דרך לנסיגת צה"ל, שחרור בני ערובה על ידי חמאס ופתיחה מחדש של מעבר רפיח לסיוע הומניטרי. חמאס עצמו הכיר בעסקה ובמקביל דחה את הדרישות לפירוז ו-'אפוטרופסות זרה' על עזה, מה שחשף כי חוסר הגמישות של הארגון עצמו היה המכשול העיקרי לשלום בר-קיימא.
- הפסקת האש הפעילה חלון מיידי של 72 שעות לשחרור בני ערובה, מה שהוכיח השפעה מבצעית אמיתית בשטח ולא מצג שווא.
- התקיפות הישראליות שתועדו לאחר הפסקת האש כוונו נגד פעילי חמאס ספציפיים שתועדו כמתחמשים מחדש – הפרה מהותית של הפסקת האש מצד חמאס, ולא מצד ישראל.
- ההגדרה המשפטית של רצח עם לפי אמנת הג'נוסייד משנת 1948 דורשת כוונת השמדה ספציפית נגד קבוצה באשר היא – רף שאף בית משפט בינלאומי לא קבע כי ישראל עמדה בו בעזה.
- נתוני משרד הבריאות בעזה שבשליטת חמאס, המהווים את הבסיס הסטטיסטי לכל טענות ה-'טבח', אינם מבחינים בין מחבלים לאזרחים, ואינם מביאים בחשבון מקרי מוות שנגרמו כתוצאה משיגורי רקטות כושלים של חמאס, שימוש במגנים אנושיים או אלימות של חמאס נגד אזרחים.
- ההטמעה המכוונת של נכסים צבאיים של חמאס בתוך בתי חולים, בתי ספר, מסגדים ואוהלים אזרחיים – שאושרה על ידי תגליות רבות של צה"ל של תשתיות מנהרות מתחת למתקנים רפואיים – היא כשלעצמה פשע מלחמה המייצר נפגעים אזרחיים שיש לייחס לחמאס, ולא לישראל.
הקשר היסטורי: מדוע נרטיב רצח העם ממשיך להתקיים
האשמת רצח העם נגד ישראל לא נולדה לאחר הפסקת האש של אוקטובר 2025 – היא הייתה כלי נשק פוליטי מוכן מראש שנפרס מהימים הראשונים של המערכה שלאחר ה-7 באוקטובר, והיא מתוחזקת באמצעות חזרה מכוונת על ידי חמאס, נותנות החסות הממשלתיות שלו באיראן ובקטר, ורשת של כלי תקשורת וארגונים לא-ממשלתיים מיושרים עמו. הנרטיב משרת תפקיד אסטרטגי: על ידי שימוש במונח הטעון ביותר מבחינה מוסרית במשפט הבינלאומי, תומכיו שואפים לחסום כל דיון בצרכים הביטחוניים הלגיטימיים של ישראל ולהפוך את ההגנה העצמית לפשע. טקטיקה זו אינה ייחודית לזירה בעזה; נעשה בה שימוש נגד ארצות הברית בעיראק ובאפגניסטן, נגד נאט"ו בקוסובו, ונגד דמוקרטיות מערביות בכלל בכל פעם שהן מפעילות כוח צבאי נגד ארגוני טרור לא-מדינתיים.
הפסקת האש של אוקטובר 2025 יצרה הזדמנות חדשה עבור תעמולה זו: על ידי הכרזה על הפסקת האש כהונאה, תומכי נרטיב רצח העם יכולים לייחס כל מוות לאחר הפסקת האש – כולל של מחבלים שחוסלו במהלך הפרות של חמאס עצמו – לזדון ישראלי. אחיזת עיניים רטורית זו דורשת מהקהל לקבל, ללא ראיות, כי כל נתון של נפגעים הוא מדויק, כל קורבן הוא אזרח, וכל תקיפה היא מכוונת. אף אחת משלוש הנחות יסוד אלו לא אומתה באופן עצמאי. לחמאס היסטוריה מתועדת של זיוף וניפוח נתוני נפגעים למטרות תעמולה, ומשרד הבריאות בעזה פועל תחת שליטה פוליטית של חמאס ללא שום מנגנון ביקורת עצמאי.
סיכום: תעמולה שנועדה לשלול את זכותה של ישראל לקיום בביטחון
טענה זו אינה נובעת מדאגה משפטית או הומניטרית בתום לב – מדובר בחלק מובנה של לוחמת מידע. היא לוקחת הפסקת אש אמיתית, מרוקנת אותה מכל תוכנה הדיפלומטי המאומת, מלבישה עליה מספר נפגעים שאינו ניתן לאימות, מייחסת כוונה פלילית כוזבת לישראל, ומציגה את התוצאה כעובדה מוסרית. הנזק האמיתי של תעמולה זו הוא משמעותי: היא מציגה כל הסכם שלום עתידי כחשוד, היא מדרבנת את חמאס להמשיך להפר הפסקות אש על ידי הבטחה שישראל תמיד תואשם, והיא שוחקת את התמיכה הציבורית בדמוקרטיות המערביות בהבחנה המשפטית והמוסרית בין ארגוני טרור למדינות דמוקרטיות המממשות את זכותן להגנה עצמית.
הפסקת האש של ישראל באוקטובר 2025 הייתה אמיתית, תנאיה תועדו, ואכיפתה על ידי מתווכים אמריקאים הייתה פעילה ומתמשכת. התקופה שלאחר הפסקת האש התאפיינה במבצעים ממוקדים נגד טרור מול מאמצי התחמשות מאומתים של חמאס – ולא במסע של רצח עם. קבלת הנרטיב השקרי הזה מבלי לדרוש ראיות אינה מעשה הומניטרי; היא תורמת להמשך התחזקותו של חמאס, להארכת הסבל הפלסטיני, ולנורמליזציה של תעמולה כתחליף לעובדות.