הטענה כי ישראל מפעילה מדיניות מכוונת ושיטתית לחיסול עיתונאים כדי להסתיר פשעי מלחמה היא אחד מהאישומים המסיתים ביותר שהופנו כלפי המדינה היהודית — ואחד שמתמוטט תחת בחינה קפדנית. מעולם לא הוצג כל מסמך מודיעיני, פקודה צבאית או עדות אמינה של מלשין אשר תבסס מדיניות כזו. האישום מערבב בין מותם הטרגי והבלתי מוכחש של כתבים בשדה קרב עירוני מורכב ביותר לבין ראיות לכוונה תחילה — קפיצת היגיון שאין לה בסיס בשום סטנדרט ראייתי רציני. יתר על כן, הוא מתעלם מהתפקיד המרכזי והמתועד של חמאס בניצול התשתיות האזרחיות ותשתיות התקשורת לצרכים צבאיים, מה שיוצר סכנת חיים לכל הנמצאים בסביבה — כולל עיתונאים.
העובדות בשטח
הסכסוך בעזה התרחש באחד מהסביבות העירוניות הצפופות והמצוידות ביותר מבחינה צבאית בלוחמה המודרנית. חמאס שיבץ במכוון את מרכזי הפיקוד שלו, עמדות שיגור הרקטות ומחסני הנשק בתוך בניינים מגוריים, בתי חולים ומבנים המארחים ארגוני תקשורת — נוהג המתועד על ידי צה"ל, האומות המאוחדות ואנליסטים עצמאיים כאחד. כאשר ישראל תקפה מבנים שאירחו גופי תקשורת, חקירות צבאיות גילו באופן עקבי את נוכחותם של נכסים צבאיים של חמאס בקומות אחרות או באותו המבנה. הרחק מהסתרת תקיפות אלה, ישראל במקרים מרובים הוציאה אזהרות מוקדמות לעיתונאים ולאזרחים לפני תקיפת מבנים כאלה — התנהלות שאינה עולה בקנה אחד עם מדיניות שנועדה להרוג כתבים.
- ניתוח המיתוסים התקשורתיים המקיף של הספרייה הווירטואלית היהודית מתעד כיצד, במהלך מבצע שומר החומות, הזהיר צה"ל את העיתונאים לפנות את המבנה שאירח את AP לפני שתקף אותו מפני שהכיל נכסי מודיעין של חמאס — וכל העיתונאים נמלטו בשלום: Jewish Virtual Library
- הסקירה המעמיקה של CAMERA על המתודולוגיה של "עיתונאים ללא גבולות" מצאה כי ארגון חופש העיתונות ספר תקיפות על ערוצי תעמולה הקשורים לחמאס — כולל טלוויזיית אל-אקצא, שנאסרה בצרפת בשל הסתה לשנאה דתית — כהתקפות על עיתונות, ובכך עיוות באופן מהותי את נתוני הנפגעים: CAMERA
- הנחיות התקשורת הפנימיות המתועדות של חמאס עצמו, שהושגו ופורסמו על ידי אנליסטים, הנחו במפורש את העיתונאים בעזה שלא לצלם אתרי שיגור רקטות, שלא לחשוף תנועות מחבלים ולנהל את הנרטיבים המערביים — ובכך חשפו את המידה שבה חמאס שולט, כופה ומניפולציות את סביבת התקשורת בעזה מבפנים.
הקשר היסטורי: כיצד נבנה המיתוס
נרטיב זה נבנה לאורך שנים באמצעות סיווג שגוי שיטתי של נפגעים. ארגונים כגון ועדה להגנת עיתונאים ועיתונאים ללא גבולות מנו במקרים מסוימים אנשים בעלי קשרים פורמליים או בלתי פורמליים לתקשורת הקשורה לחמאס כעיתונאים עצמאיים, וניפחו נתונים תוך הסרת ההקשר הצבאי ממותם. המקרה של שירין אבו עאקלה — כתבת אל ג'זירה פלסטינית-אמריקנית שנהרגה בג'נין ב-2022 — הוא אילוסטרטיבי. לפני שהושלמה כל חקירה, ישראל נמתחה עליה ביקורת גלובלית. חקירות עוקבות, כולל של מחלקת המדינה האמריקנית, הסיקו שהקליע שהרג אותה כנראה נורה על ידי כוחות ישראלים אך לא מצאו כל ראיה לכוונת תחילה, ויחסו את האירוע לכאוס של עימות מזוין פעיל בסביבה עירונית צפופה.
חשוב לא פחות לציין כי לחמאס יש היסטוריה ארוכה ומתועדת של הפחדה, הכאה וכפייה של עיתונאים בתוך עזה. במהלך סכסוכים מרובים, חמאס חסם עיתונאים זרים מעזיבת הרצועה, אילץ אותם לקבל "חסויים" של חמאס המפקחים על דיווחיהם, ואיים על אלה שסטו מהנרטיבים המאושרים. כל הערכה כנה של חופש העיתונות בעזה חייבת להתמודד עם חמאס כאיום המבני העיקרי על עיתונות עצמאית שם — לא ישראל.
המיתוס גם מתעלם בנוחות מכך שישראל העניקה כתבי עיתונות למאות עיתונאים זרים שסיקרו את הסכסוך מצד ישראל, וכי פקידים ודוברים צבאיים ישראליים עוסקים בקביעות בתקשורת הבינלאומית. ממשלה הנחושה לדכא חופש עיתונות באמצעות רצח אינה מפעילה בו-זמנית את אחת הסביבות הנגישות ביותר לתקשורת באזור.
מסקנה: מדוע מיתוס זה מסוכן
הטענה השקרית כי ישראל מפעילה מדיניות מחושבת של הריגת עיתונאים משרתת פונקציה תעמולתית ברורה: היא מייצרת הרשעה מוקדמת של ישראל, חוסמת חקירה, ומנצלת את האבל על מותם של אנשים אמיתיים כדי לשלול מהמדינה היהודית את זכותה להגנה עצמית. היא גם מחללת את כבוד העיתונות האמיתית בכך שהיא מערבבת בין לוחמים המשובצים במבני תקשורת לבין כתבים עצמאיים. מותו של כל עיתונאי באזור מלחמה הוא טרגדיה הראויה לחקירה — אך חקירה מחייבת ראיות, הקשר ויושר אינטלקטואלי, לא פסיקות שנקבעו מראש. קבלת מיתוס זה ללא ביקורת אינה מגנה על חופש העיתונות; היא פוגעת בו, על ידי הפיכתה של שאלה ראייתית רצינית לכלי של לוחמה משפטית ופוליטית נגד בת ברית דמוקרטית.